שפל רוח, מאוד מאוד! | אליעזר היון

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֵה אוֹמֵר, מְאוֹד מְאוֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שְתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִימָה
(פרק ד משנה ד)


מהו ה'מאד מאד הוי שפל רוח' המוקצן בו משתמש רבי לוויטס?

הנה הרמב"ם:

שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן...
הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו.


כלומר, לדברי הרמב"ם, האפתיות מחד, והראדיקליות מאידך, שניהם פסולים. הקמצן לא נוהג כשורה באותה מידה שהפזרן אינו נוהג כראוי, כך הרגזן והאפתי, כך האכלן והאנורקסי וכך הלאה. המידה הטובה היא: כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות, ממוצעות, נקרא חכם

 

אבל, מוסיף הרמב"ם, לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר. והוא גובה הלב - שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד.

השאלה היא כמובן, מדוע, מה מיוחד בה- בגבהות הלב?

הפרעת אישיות נרקיסיסטית

שלום רב,
מהי הפרעת אישיות נרקיסיסטית?
קרוב משפחה שלי מתנהג בהתאם להפרעת האישיות הזו. לא אבחנו אותו (ולא יאבחנו אותו משום שלדעתו הוא מושלם... והפסיכולוגים והפסיכיאטרים טיפשים!) אבל לדעתי, התנהגותו תואמת את ההפרעה והיא גורמת סבל רב לסביבתו הקרובה.
במיוחד מעניין אותי חוסר היכולת לחוש אמפתיה לזולת ואיך דבר כזה קורה? זה מתאר אותו בדיוק נמרץ.
כל דבר שנאמר לו משמש לו "מראה" לרגשות שלו, כאילו שאין קיום לאף אחד אחר מלבדו. את מערכות היחסים שלו עם אחרים הוא מגדיר עפ"י המידה בה הם מטפלים בו, לא עפ"י מידת הקירבה בינו לביניהם, הוא מתאהב במהירות בנשים ומטפח הזיות עקשניות על כל אישה חדשה שהוא פוגש, אבל אחרי התנסויות מועטות, הוא חש מאוכזב ומוצא שהנשים טיפשות , "נדבקות" ודוחות מהבחינה הפיסית. מצד שני הוא לא מבין מדוע יש כאלו שעזבו אותו...הרי הוא בעל נפלא ומעורר הערצה. הוא לא נהנה לתת לאחרים ועושה זאת רק מתוך כורח, כשהחוקים החברתיים קובעים שעליו להיות נדיב או ידידותי, אחרת הוא לא יקבל תגובה חיובית מהסביבה. כשהוא אומר משהו אכזרי ומישהו אחר נפגע, הוא מופתע ופורץ בצחוק כמו ילד קטן ועלול להתחיל ללעוג. אם הוא מגלה נקודת-חולשה אצל אחרים הוא אוהב לחפור בה ולנצל אותה נגדם, והוא פולש לפרטיות של אחרים בלי להבין למה הם נפגעים כשהוא עושה זאת. מדובר באדם מבוגר, בעל ניסיון חיים וכוח רב.
האם כל זה נשמע מתאים להפרעת אישיות נרקיסיסטית?
הכי פשוט להתרחק מאדם כזה, אבל למרבה הצער, זה לא פשוט כאשר מדובר בקרוב משפחה...
תודה רבה.


מכתב זה שהתפרסם באחד הפורומים העוסקים בבריאות הנפש ברשת, מתאר, במדוייק יש לומר, הפרעת אישיות המכונה הפרעת אישיות נרקיסיסטית. [או נרציסיסטית]. שמה של הפרעת האישות הזו ניתן לה על שם הגיבור היווני המיתולוגי נרקיסוס שהתאהב בדמותו שנשקפה אליו ממי האגם, ולא יכל להינתק ממנה עד מוות. ההפרעה זו מתאפיינת בתחושות בלתי מציאותיות של גדלות, יכולת הכל, יופי , ובלעדיות. האנשים הסובלים מליקוי זה חשים כאישיות חשובה וראויה להערצה. הם נוטים להתייחס לזולת כאל אמצעי להשגת סיפוק בלבד, כך שיכולת האמפתיה והחברות שלהם מוגבלת ביותר.

דוגמא נוספת מתאר ד"ר רובינשטיין מהמכללה בנתניה:
בכל פעם כשניסיתי לספר למטופל על חוויה מסויימת שעברתי, מיד נזכר האיש בחוויה דומה [או שונה] שעבר גם כן. כל איזכור של מישהו הזכיר לו את עצמו, הוא מילא את הבמה ודחק הצידה כל מי שלא היה הוא עצמו. זה היה מדהים

כולנו נרקיסיסטים

הענין הוא, שזיהוי הבעייה כהפרעה אישיותית, בעייתי משהו. הסיבה: נרקיסיזם הנו אחד ממזגי האישיות הקיים בכולנו, ה'נרקיסיסטים' –שהם רבים רבים אגב,- פשוט הקצינו אותו. פרויד, וקרנברג [שחקר רבות את האישיות הנרקיסיטית] טוענים שכל הילדים, מתחילים את חייהם כנרקיסיסטים. רק בהדרגה הם מסוגלים לאמץ את נקודת המבט של הזולת, אלא שישנם כאלה שלא התקדמו מבחינה הזו. במלים אחרות: הדחף, המזג הנרקיסיסטי, הנו רכיב אישיות טבעי הקיים במכלול העצמי של האדם. הוא מתחיל מהינקות כאשר הכל סובב סביב התינוק והוא רואה את הכל דרך מבטו שלו, ה'נרקיסיסטים' פשוט המשיכו עם זה. למה הם המשיכו עם זה? פרויד מדבר על סוג של מנגנון הגנה הבא להגן על שלמות האגו מפני איומים אך אין זה מעניננו. הנקודה המרכזית היא שמופרעי האישיות, נותרו בקיבעון הנרקיסיסטי הילדותי. להרחבה ראה את ספרו מיניות ואהבה [הוצאת עם עובד].

הטיפול בסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, קשה מאד. ההפרעה מזינה את עצמה. מאחר שהסובלים ממנה לא מסוגלים לקבל את העובדה שהם אכן סובלים ממשהו. לדעתם הפסיכולוג לא זיהה את הבעייה, הוא רדוד, אוויל, קנאי, ולא מסוגל להכיר במעלותיהם הרבות.

מאד מאד הוי שפל רוח

מעתה, כלומר משעה שהבנו את הטבע הנרקיסיסטי. ומתברר איפא, כי הוא קיים ומולד בנו, אלא שאצל רבים רבים הוא פשוט גדל ומילא את כל כולם. מקבלים דברי רבי לויטס – עם הסברו של הרמב"ם- משמעות מחודשת: מאד מאד הוי שפל רוח, מאד מאד, כי מידת גבהות הלב –גאווה, אינה יכולה להסתלק על ידי נקיטת דרך האמצע, הליכה בשביל הזהב. שכן ראייה עצמית ועיסוק בעצמי מובילים במהרה ל-הפרעת אישיות נרקיסיסטית, שמזינה את עצמה כך שהטיפול בה כאמור, קשה מאד.

תקוות אנוש?

גם הנימוק שמעלה רבי לוויטס גאוני בפשטותו: שתקוות אנוש רימה כלומר מאכל לתולעים. רבי לוויטס לא בא לתת מוסר או הטפה לערכי יסוד, רבי לויטס מבקש להזכיר לאותם 'נרקיסיסטים', כי כשם שהפרעת האישיות שלהם נובעת ממזג או דחף מולד שלא דוכא, כך טבעו הביולוגי של האדם, שגם הוא אינו ניתן לדיכוי הנו רימה. או בלשון אחרת 'תקוות האנוש- רימה, היא האנטי תיזה לנרקיסיזם ולכל מה שהוא מיצג.

מקורות
רמב"ם הלכות דעות פרק א, ופרק ב
מבוא לפסיכולוגיה יחי' 12 עמוד 109 או"פ
מיניות ואהבה. פרויד הוצאת עם עובד
ד"ר גידי רובינשטיין מתוך 'מאמרים'.

תגובות   

0 #1 מגיב למאמרמאיר פרץ 2008-04-04 03:57
בסד
מאוד מאוד היה שפל רוח -רוצה לומר
בינך ובין בוראך ,ולהחדיר חזק ועמוקלתוך מחשבתך=שכן ,תקוות אנוש רימה ,היינו תעשה חושבים ותראה את תכליתך[רימה]התו לעת המגעילה !זה מה שישאר מימך,אז במה יש להתגאות שבכל רגע אתה עשוי להגיע אל מצב זה -ולזה היתכוון רבנו,

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן