לפני מספר שבועות נולדה לי בת במזל טוב. משקלה תקין ובריאותה תודה לאל בסדר. מה העניין אם כן? הלידה כלה התרחשה בתוך האוטו, במושב הקדמי אם נדייק. ולהלן השתלשלות האירועים.
בשעת לילה מאוחרת נתקפה זוגתי שתחיה בכאבים, לאחר שהגענו למסקנת כי אכן מדובר בצירי לידה נכנסנו לתוך מכונית הניסן המשפחתית שלנו והתחלתי נוסע לכיוון ירושלים - בית החולים הדסה עין כרם. קשה לקרא לנהיגה הזו 'נסיעה' מאחר שהמהירות המטורפת בליווי צעקות הכאב הזכירו לי את שיגורה של מעבורת החלל בפלורידה , אך לאחר עשרים דקות [יצאנו מאזור מודיעין] הגענו בשלום אל רחבת בית החולים הידועה והחנינו אל מול בנין אם וילד שם ממוקמים חדרי הלידה. להפתעתנו התברר לנו כי הבנין נעול והכניסה חשוכה לחלוטין.
השומר שניגש אלינו ביקש מאיתנו בנימוס לחנות בצד תוך כדי שהוא מסביר שאין כלל מה למהר או להילחץ. למרות מילותיו המרגיעות של השומר, התחילה הלידה והתינוקת החלה לצאת החוצה, פרצתי מהמכונית בצעקות וניסיתי לקרא לעזרה גם השומר אמר משהו במכשיר הקשר שלו, אך אפס: אין כל תגובה אף אחד לא יצא החוצה והמקום שמם כאילו לא מדובר באחד מבתי החולים הגדולים בארץ.
רצתי בזעקות כאחוז טירוף מחדר המיון ובחזרה כשהפקידים בכניסה מביטים בי בהלם, ובאלם. לחרדתי אני רואה שעדיין דבר לא מתרחש וזינקתי שוב לתוך חדר המיון חלפתי על פני הפקידים המופתעים וגררתי כמעט בכח רופאה נבוכה שהתעסקה עם איזשהו תינוק. חזרתי שוב למכונית וראיתי שהתינוקת כבר לא נמצאת וששתי אחיות מטפלות ברעייתי.
קבוצה גדולה של אנשים עמדה מסביב וגידפה את ביה"ח ואני ניסיתי לחפש את חדר הלידה ולראות בפעם הראשונה את התינוקת החדשה שלי, כאשר אני מסתבך במסדרונות הארוכים של בית החולים ובשומרים חסרי סימפטיה שביקשו ממני שוב ושוב להחנות את המכונית.
הנס הגדול היה שחמותי שהיתה עמנו במכונית [במקרה (בנס)] הוציאה לבדה את התינוקת קרעה ביזמתה את השק שהיה על פניה (כי כך היה נראה לה שצריך לעשות, כדבריה) ואפשרה מעבר חמצן לתינוק, בעוד השומר שסוף סוף הצליח לפתוח את הדלת מלווה אותה למטה אל חדרי הלידה.
אין כוונתי במאמר זה לבוא חשבון עם בית החולים שגם לו מסתבר, הסברים משלו. רצוני הוא לעמוד על תחושת הפחד או השיתוק שחוויתי או שחווה כל אחד בשעה מעין זו.
תבניות של מצוקה!!!
במכתב שכתבתי למנהל בית החולים ציינתי לפניו כי לכל אדם יש "תבניות מובנות" במוח המורות לו כיצד להתמודד עם מצבים ממצבים שונים ובכללם גם מצבי חירום של פחד ומצוקה. המקור של אותן תבניות הוא בדרך כלל מצבים דומים שקרו בעבר, מצפייה במצבים דומים שקרו לאחרים (בחיים האמיתיים או בקולנוע), או מתסריטים שהאדם עצמו מצייר לעצמו בראש בסגנון המוכר של "מה היה קורה אם..." וכו'.
למרות אותן 'תבניות' מוכנות מראש בדרך כלל התמודדות עם מצבי החירום קשים, אך קשים שבעתיים הם מצבים בהם האדם אינו מוכן ואינו יודע מה לעשות והוא במצב של חוסר אונים מוחלט. הרגשתי שאני נמצא במצב שכזה כאשר התינוקת שלנו החלה לצאת לאוויר העולם בעוד אשתי שוכבת במושב האחורי של המכונית, כאשר בית החולים, המקום שאמור היה להיות המקום הבטוח ביותר במצבים כאלה, מתגלה בקיטוב חריף כחידלון וחוסר עזרה.
פחד וקוגניציה!!!
לאחר שעברו ימים מספר ואנו הצלחנו להתאושש ולהירגע מהאירוע, ולאחר שהצלחנו בלא מעט קושי לדחות את קריאותיהם של חמי ואבי לקרא לילדה ניסן על שם דגם המכונית, שחזרתי שוב את כל אשר היה ונזכרתי במשפט של פרשן המקרא המפורסם 'אברבנאל' בתחילת פרשת וישלח:
"הנה הפחד בעת צרה דבר טבעי הוא לאדם מחמת חומריותו, אלא שבכוח האדם לסלקו בכוח בטחונו."
מה מתכוון האברבנאל לומר פה?
אין אני מתיימר במאמר זה להסביר את עומק המושג ביטחון שהוא רחב מדי למסגרת זו, אך הנקודה שאכן התחדדה לי מתוך דברי האברבנאל היא ההפרדה בין התחושות האינטואיטיביות הפנימיות והתחושות השכליות, מה שמכנים היום: הגישה הקוגניטיבית (או ההתנהגותית) לבעיות התנהגות.
לפי שיטה זו בקצרה, האדם לומד לשלוט על המחשבות שמביאות אותו לידי פעולות או התנהגויות רצויות או לא רצויות. חלק מהרעיון המרכזי בתפיסה הזו הוא הידיעה כי מחשבות הם דבר טבעי שאי אפשר באופן תמידי להתגבר עליהן - יש מחשבות ש'באות לבד', כשלצורך הענין נזכיר מחשבות כפיתיות, טורדניות, וכדו', וגם פחד,(עיינו במאמרי מלחמות פנימיות), כשבצד השני נמצא האדם עצמו קרי האמונות והתפיסות של האדם את עצמו את היכולת שלו ואת החיים שהם 'הדבר האמיתי' הדבר שפועל ומתנהג, שזה בעצם מה שקובע.
בסיפור שלנו נמצאו כל הרכיבים המאפיינים מצב של פחד מצוקה ואיבוד עשתונות. התחושות הספונטניות הם חרדה גדולה אימה, ואפילו תחושת שיתוק, אולם אלו הם המחשבות האינטואיטיביות או בלשונו של אברבנאל, (שבאות באופן-) 'טבעי לאדם מחמת חומריותו', אין אפשרות להתכחש להם או לסלק אותם ויתירה מזאת, ניסיון לסלק אותם רק יגביר את עוצמתם והמלחמה בהם תנצל משאבים מנטליים יקרים, הרעיון הוא דווקא להכיר בהם אך לעשות הפרדה בין המחשבות ה'באות לבד' לבין המודעות ליכולות היעילויות והאמונות של האדם, מה הוא יודע מה הוא יכול לעשות במה הוא מאמין שישפיע על המצב, ובסיפור שלנו: יש אלמנטים מצוקתיים שמשדרים אימה קיפאון ומחשבות משתוללות, אבל מאידך יש לזכור מהי הקוגניציה שלי, במה או במי אני בוטח? מה אני יכול או מה אני מסוגל לעשות כדי לשנות או להציל את המצב?
האם כאשר עמדתי ברחבה שטופת האור והשוממה של ביה"ח עברו בראשי כל השאלות האלה? אני לא יכול לענות בוודאות אבל ברי לי כי התשובות לשאלות הללו הם הניצחון האמוני הרוחני של האדם על העולם של הפחד והאי וודאות.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...