אחד המשפטים שהדהדו לי מאוד בהקשר של תפילה אישית - פנייה פרטית לקדוש ברוך הוא בכל בקשה או צורך, או בכל הזדמנות של חיפוש אחר קרבה - היה: "את הקדוש ברוך הוא אי אפשר לראות, גם אי אפשר לשמוע אותו, אי אפשר לצייר ואי אפשר למשש, אבל אפשר לדבר אליו".
דיבור הוא כלי שהופך את ה'אי אפשר' ל'אפשר'. לפני שמתחילים לדבר אתו במילים פרטיות ובשפה אישית, הוא פרוש מעלינו כמו השמים הרחוקים. אי אפשר לאחוז בו, להשיג, לדעת, להרגיש. אי אפשר להשתייך.
ברגע שמדברים - כל זה נהיה אפשר, ועוד הרבה יותר.
פתאום אנחנו יחד, הוא ואני. אני מדברת והוא מקשיב, אני מסבירה והוא מגיב, אני משכנעת, מתרצת, מצדיקה, מתלהטת - והוא כאן, אתי, לידי, מכיל את הכל ומשיב.
התשובות מגוונות. יש תשובות בצורת ישועות ויש תשובות בצורת הצלות; יש תשובות בצורת שינוי נקודת המבט שלי על נושא השיחה, ויש תשובות בצורת שינויים החלים בזולת בהקשר שעליו דיברתי; יש תשובות מידיות ויש תשובות שלאחר זמן; אבל כולן, גם אלה שלאחר זמן, נושאות בחובן איזה רמז, שמכוח התפילה הן באו. כאילו טורחים במזכירות השמים לציין בפתיחת מכתב הברכה: "במענה על בקשתך שהופנתה ביום... בשעה... הננו לבשרך כי..."
אבל גדולה יותר מכל התשובות האלה, מכל הישועות, ההצלות וההקלות; גדולה, מכילה, משמעותית ופנימית הרבה יותר - היא ההקשבה.
ההקשבה של השם יתברך בזמן התפילה האישית היא לא שקט ריק ולא דממה אילמת.
ההקשבה של השם יתברך היא תגובה אקטיבית מופלאה. השם יתברך מקשיב כמו אמן הנוטל לידו כלי נגינה מיוחד ומתרכז בו כל כך, מתבונן בו כל כך ומתפעל ממנו כל כך - עד שהכלי, מעצמו, נרעד ומתחיל לנגן.
הכלי הוא אני. כשהשם יתברך מקשיב לתפילה, ההאזנה שלו דומה לאותו מבט מרוכז. מבט מעריך, מייקר, פנוי ומלא קשב; מבט עמוק ומופלא שמפיק ממני צלילים מיוחדים שאינם יוצאים בשום הזדמנות אחרת.
כשהשם מקשיב, רמת האמת עולה מיד. אפילו להגיד בקלילות "בשעה ארבע יצאתי מהבית" אני לא יכולה, אם יש סיכוי סביר שזה היה בחמש דקות לארבע או בארבע ורבע. אני מדברת עם השם יתברך, והוא הרי יודע! אז אני אומרת - בערך בארבע יצאתי מהבית, אבא.
וכשאני אומרת "כואב לי הראש נורא", אני מרגישה מחויבות פנימית לבדוק את זה: האם כואב לי הראש 'נורא', או שמדובר בכאב טורדני, מציק אמנם אבל לא גרוע כל כך?
כשאני מדברת עם השם, עצם הנוכחות המקשיבה שלו מעלה את המילים שלי על פסים מכוונים יותר. דווקא השיחה שנראית כאילו היא ביני לבין עצמי, כי אין איש שיכול לאמת אותה - יש בה רמת דיוק גבוהה לאין שיעור יותר מכל השיחות המנוהלות מול אנשים.
לא שזה מלחיץ כי 'צריך' או כי 'כך ראוי', זה פשוט קורה אוטומטית. כשהשם מקשיב הצליל נעשה נקי יותר.
ההקשבה שלו היא הקשבה מהדהדת. יש בה תגובה, מענה ושאלה המצפה לתשובה. אני מתארת, למשל, כמה כעסתי אחר הצהריים על הילדה שלי, ועד כמה אני מרגישה חרטה על כך.
והשתיקה שלו מולי כאילו שואלת - רק חרטה את מרגישה?
"האמת היא", אני שומעת את עצמי מסבירה לו, "האמת היא שאני לא מתחרטת כל כך כמו זועמת".
"זועמת"...
"כן. אני זועמת עליה, כי היא גורמת לי לצאת מהכלים; ואני זועמת על המבטים האלה שננעצים לי בגב כל פעם שדברים יוצאים משליטה, והילדה מביאה שיעורי בית מוכנים רק חלקית לבית הספר".
"מבטים?"
"המבטים האלה, אתה יודע, של כולם".
"כולם?"
"כן, כל העולם שמצפה ממני שהכל יהיה פיקס - אמא שלי, חמותי, המורה של הילדה, ההנהלה, בעלי..."
"???"
".. ואני בעצמי..."
השתיקה של השם היא שתיקה מחלצת. היא מחלצת אמת - ועוד אמת - ואמת יותר עמוקה ויותר מדויקת. והיא מחלצת אותי מן הבורות ומן המעגלים שלי. הו, כמה שהיא מחלצת.
אי אפשר להסביר במילים את החוויה הזאת. אי אפשר להסביר איזה ערך מטהר, מאוורר ומשיב את הנפש לשיווי משקלה יש לפנייה לגמרי פרטית ומוגנת, קבועה ומשתפת, להשם יתברך. מי שמכיר מבין, ומי שלא מכיר...
מי שלא מכיר, תגידו, איך הוא חי בכלל??
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...