כעת, שכבר ברור כי מאחורי האסון הצבאי עומד חטא מעילה חמור, נותן ה' ליהושע הוראה למצא את הפושע ולהענישו בהתאם. אלא שכדי לזהות את העבריין מעניק הקב"ה ליהושע טכניקת חקירה אלוקית מיוחדת

 

 

השיטה השמימית לגילוי האשם מיוחדת במינה. היא מושתתת על השיטה הבינארית, המשמשת כיום את העוסקים במחשבים, אלא שהכלי פוסק את תשובת ה'הן' וה'לאו' היה ארון הברית. הציבור כולו מחולק לקבוצות – לשבטים, כאשר כל שבט נדרש לעבור לפני הארון. בעוד כל הקבוצות יחלפו על פני הארון בשלום, הקבוצה שבתוכה מסתתר הפושע תיצמת למקומה ולא תוכל להמשיך לנוע. כעת מצטמצמות הברירות, והקבוצה הבעייתית מתפרקת לתתי קבוצות כלומר למשפחות. גם כאן חוזר התהליך על עצמו, והמשפחה האשמה נחשפת בקלונה. כעת כל שנותר הוא להעביר את הגברים אחד אחד, והעבריין מתגלה. לפי גירסא אחרת היה כלי המבחן - ה'אורים ותומים' שמחולק היה כידוע לשבטים, ובעוד שלכל שבט שעבר על פניו האירה האבן הנושאת את שמו, כאשר עבר השבט שבתוכו נמצא החטא כהתה האבן ולא זהרה. לפי גירסא זו לאחר שזוהה השבט הבעייתי, נערך הגורל על המשפחות, ולאחר מכן על הגברים עד שעלה שמו של החוטא. 

 

על אף שטכניקה זו חושפת בסופו של התהליך את האשם, עדיין אפשר להקשות, מדוע יש צורך בכך? מפני מה כל ההליך הארוך, המייגע, והמביך הזה? האם אלוקים, שכמובן ידע את זהותו של הפושע לא יכל לחשוף אותו בפני יהושע? הגמרא מתייחסת לכך ומגלה כי יהושע אכן ביקש מה' לגלות לו את זהות העבריין

 

 

מה פשרה של תשובה זו? האם באמת - כפי שמשתמע בפשיטות – נזהר הקב"ה מלגלות את שמו הקונקרטי של העבריין מאחר שלא חפץ להיות 'הולך רכיל'? כלום באמירה הכללית 'חטא ישראל' אין משום רכילות? גילוי החטא וזהות הפושע נעשים למטרה מועילה, לבער את הנגע ולעקור את הגידול ההרסני מתוך העם, מדוע נחשב הדבר לסוג של רכילות זולה?

 

נדמה כי ההתייחסות לתופעת השבטיות, הקבוצתיות, והסדקים המשמעותיים במנהיגותו של יהושע שתוארו בפרקים הקודמים מופיעה כאן במלא חריפותה. אלוקים מודע לעובדה כי הסרה כירורגית של העבריין מתוך העם לא תעקור את שורש המחלה שנעוצה בשבטיות, ובקבוצתיות ששררו בעם. חיסולו הנקודתי של עכן לא ישיב ליהושע את כח ההנהגה שהעם זקוק לו. עכן אולי ימות, אבל במהרה יצמח לו 'עכן' אחר, אולי מתוחכם יותר, אולי נועז יותר. לאיפוס מלא של הקבוצתיות ולהחזרת ההרתאה המנהיגותית נצרכת איפא פעולה מפוארת, פומבית, ברורה ומוחלטת כזו שתבהיר למעלה מכל ספק מה הם תוצאותיו של החטא, ולמה מסוגלת התנהגות בלתי אחראית. רק סצנה גרנדיוזית, ציבורית, לעיני כולם עשויה לטלטל את העם המפולג ולהזכיר לו כי בסופו של דבר מדובר בעם אחד, במנהיג אחד, ובמטרה אחת. דוגמא מצויינת לכך היא פרשייתו של קרח שערער על מנהיגותם של משה ואהרן.  משה רבינו לא ביקש מאלוקיו להמית את קרח. הוא אפילו לא ביקש לנצח אותו בעימות. הוא ביקש ארוע בלתי רגיל, מבהיל, ומותיר רושם. משהו כמו פעירת פיה של האדמה. רק ארוע כזה יזעזע את העם ויחזיר לו את השפיות ואת האמונה בדרך.

 

 

זו הסיבה שהאל לא מגלה ליהושע את זהות העבריין. הוא אומר ליהושע במובן הגלוי ביותר: זוהי העבודה שלך. זהו תפקידך כמנהיג. עזרה ממני היא בסך הכל סוג של רכילות וחשיפת סוד בדרך הקלה. לכן המעמד נזקק להיות פומבי כל כך, בולט כל כך, ורב רושם כל כך. רק ארוע כזה יזעזע את העם ויחזיר לו את השפיות, ואת האמונה בדרך.

 

יהושע, מנהיג דגול אך גם עניו לא מתווכח ובבוקר השכם הוא מקהיל את העם כולו לפני ארון הברית. הוא מבקש מכל שבט לעבור לפני  הארון, ובמהרה מתברר כי ה'מטמון' מסתתר בשבט יהודה. מכאן לא היתה הדרך ארוכה עד לגילויו של העבריין – עכן בן כרמי.

 

 

כפי שכבר צויין בסדרה זו לא אחת, המאפיין המרכזי של העם באותה עת היתה חוסר קבלת המנהיגות והעדר האחדות הלאומית. העם היה מפולג לשבטיו, ולא הצליח עדיין להפוך לעם אחד, מאוחד, ואורגני. קונוונציה זו היא שהביאה לחוסר היכולת לקבל את מנהיגותו האבסולוטית של יהושע, ואת דברו כפי שהדבר התבטא היטיב בחרם עליו עבר עכן ללא מורא. ואמנם גם כאשר סומן עכן על ידי הארון - או באמצעות הגורל לגירסא השניה – כעבריין האשם מספרים חז"ל כי הוא המשיך להתפלמס עם יהושע ולהתבטא כלפיו בבוטות

 

 

עכן מפקפק באמינות הגורל ואף מעלה טיעון סרקסטי: בגורל ניתן ללכוד את כולם. גם אם אפיל גורל על שני אנשים מכובדים וחפים מפשע יפול הגורל בסופו של דבר על אחד מן השנים. אלא שעל אף שהטיעון של עכן נתפס אולי ברגע הראשון כטיעון לוגי, ברור שמדובר באמירה דמגוגית לגמרי. הלא הגורל במקרה הזה נערך על כלל ישראל, השבטים כולם עברו לפני הארון או האורים והתומים, ושבט יהודה באופן קונקרטי סומן. לאחר מכן נערכו שורה של גורלות נוספים ורק אז נלכד עכן. האמירה של עכן מסתבר, בהמשך לקו המנחה אותנו, באה לקעקע את סמכותו ואמינותו של יהושע כמנהיג. זו הסיבה שהוא כורך את שמו ביחד עם אלעזר שותפו של יהושע להנהגה ומנסה להגחיך באמצעותם את הגורל. כהמשך ישיר לטיעון זה אנו מוצאים תיאור בחז"ל על כך שיהושע מבקש מעכן 'הגד נא לי מה עשית', ועל כך עונה לו עכן בהתרסה לעגנית 'אף אתה הגד נא לי מה עשית'. ואמנם כפי שכבר צויין בפרק הראשון המהלך של עכן מצליח ושבט יהודה ניצב לצידו ואף פותח במלחמה עם שאר השבטים. הנה דברי ה'מעם לועז' בעקבות חז"ל

 

 

קשה לדעת כיצד היה מסתיימת 'מלחמת האזרחים' הזו, אם עכן בשלב הזה לא היה מתעשת, כפי שיתואר מיד, והיה מבין כי בשתיקתו הוא מוביל את עם ישראל לחורבן נורא. קודם לכן יהושע מנסה 'לרכך' את עכן ואומר לו כי לא יזלזל בגורל שכן חלוקת הארץ מתעתדת להיערך באמצעות הגורל. בנוסף הוא מפציר בעכן להודות על חטאו ולהתוודות

 

 

קשה שלא להבחין בלשון הרכה, המפצירה של יהושע שכמעט מתחנן לעכן שיודה ולא יסתיר את חטאו. חז"ל אף מציינים זאת במפורש, ובלשונם: 'התחיל יהושע מפייס לעכן'. מדוע היה חשוב כל כך ליהושע הודאתו של עכן? האם הגורל לא הספיק? לאור תיאורם של חז"ל את מלחמת האחים שפרצה הענין מובן בהחלט. יהושע הבין שרק הודאה יזומה של עכן תוביל להפסקת שפיכות הדמים. אך ייתכן שליהושע היתה כוונה נוספת. הוא ביקש מעכן להודות בפניו, בפני העם כולו, כדי לשים קץ לתופעות הקשות של השבטיות ושל חוסר קבלת המנהיגות. יהושע ידע כי הוא יכול להאשים את עכן ולהענישו בכח, אך הוא ביקש כי הדבר יגיע מעכן עצמו בהודאה פומבית וגלויה, וכך ייווצר קונצנזוס רחב סביב הסלידה ממעשהו הנפשע וסביב קבלת הוראותיו של יהושע. קונצנזוס זה יביא לאיחוד העם ולחיזוק המנהיגות.

 

עכן כאמור מחליט ברגע האחרון להתעשת, וכדי למנוע שפיכות דמים מיותרת הוא בוחר להתוודות על חטאו וכדברי רש"י המבוססים על המדרש

 

 

את ההודאה שלו הוא עושה באופן הגלוי והכנה ביותר

 

 

יהושע מהר לשלוח שליחים אל אהלו של עכן, והם מופיעים עד מהרה עם השלל הגנוב. כאמור בפרק הראשון הגורם לשליחת החפוזה של השליחים היה כדי למנוע משבט יהודה - שכנראה עדיין לא השלים עם העובדה שאחד מבניו התגלה כעבריין - לסלק את הגניבה ממקום מסתורה. יהושע מקבל את אדרת השנער, הזהב, והכסף, והוא מבין שבעטים של פיסות הבד והמתכת הללו נהרגו 36 אנשים מן המובחרים שבעם. הוא נוטל את השלל ובתסכול חובט אותו בקרקע כמו שמספרת הגמרא

 

 

ניתן לסכם ולומר איפא כי המהלך הפומבי של יהושע הצליח. ההצבעה השמימית החד משמעית לכיוונו של עכן עוררה אמנם זעזוע אדיר בעם, אך למרות זאת, או כפי שמסתבר יותר דווקא בגלל זאת, תפס העם כי משהו צריך להשתנות. השבטיות הכה מוכרת החלה להיסדק, ומנהיגותו של יהושע הועמדה למבחן ואף ניצחה בו. בני יהודה ניסו עדיין לערער על ההחלטה ואף החלו להכות את שאר השבטים, אך הודאתו של עכן סתמה את הגולל על ניסיון ההפיכה.

כעת לא נותר אלא לפנות לעונשו של עכן, שבדיוק כמו תהליך ההסגרה ייעשה באופן מרשים, ובפני העם כולו.