הבית הלבן | אסתר ניסן

• הדפסה
• דואל

מאת: אסתר ניסן

את סבתא הקפדנו לבקר לפחות פעם בחודש.

סבתא התגוררה בעיר יפה, בבניין מגורים בעל שלוש קומות, שמתחתיו חצר רחבת ידיים. פעם התרוצצו בה ילדים רבים, היום כבר עלו בה קוצים וחרולים.

היינו אז זוג צעיר ונטול דאגות, ונסענו בשלושה אוטובוסים כדי להגיע. כשעלינו על האוטובוס העירוני שנסע עד ביתה של סבתא, עמדו בפנינו שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה הייתה לרדת בתחנה שברחוב הסחלבים, ואז היה עלינו לעבור את הכביש, להיכנס לסמטה הקטנה ו.. הנה החצר, והבית, וחלונה המואר של סבתא.

האפשרות השניה הייתה לרדת בתחנה שברחוב הפרגים. אז היה עלינו לחצות את הכביש ולטפס במעלה תלול מעט כדי להגיע.

נוח יותר היה לרדת בתחנה הקודמת, אך אנו, באופן קבוע, ירדנו בתחנה שברחוב הפרגים.
מדוע, שואלים אתם?

כי לצדו של אותו מעלה תלול עמד הבית הלבן. לא, אין הכוונה לאותו בית נשיאותי שמעבר לים, אלא לבית של רוחה.

רוחה הייתה אישה קטנת קומה ורזה במיוחד, אשר שערותיה היו מכוסות תדיר במטפחת צבעונית, שקצוות שער לבנות כשלג היו נמלטות ממנה. פניה חרושי הקמטים ומלאי החיות היו מכוסים בחיוך רחב וחמים, וכל כולה צחוק ורננה.

הבית הלבן של רוחה היה בית חד קומתי וישן, בעל צורה רבועה ומוצקה. את הבית הקיפה חצר פרא מופלאה ומסתורית.

צמחו בה, בחצר, עצי תפוז ואשכולית. כשהיינו מטפסים במעלה הגבעה לצדו של הבית, היה ריח ההדרים מכה בנחירינו, חודר לנשמתנו ומצהיל את מצב רוחנו. אם זכינו גם לנפנוף היד של רוחה מבעד לחלון המכוסה בוילון פשתן צהבהב – היה שכרנו שלם!

פעם, כך ספרה לנו סבתא, הייתה החצר למשל ולדוגמה. אדון מושקוביץ, בעלה של רוחה, היה גנן עם נשמה של פרח. הוא אהב את הצמחים כאילו היו ילדיו, ומכיוון שילדים בשר ודם לא זכו רוחה ובעלה לגדל, הרי שאת תמצית אהבתו השקיע אדון מושקוביץ בחצרו הפורחת.

הוא גידל בה עצי פרי וערוגות ירק ופרחים, העמיד בצל העצים ספסלי עץ ועמודי אבן, ופעמים רבות נראו ישובים שם הוא וזוגתו, משוחחים ומתאווררים.

חלפו עברו להן השנים ואדון מושקוביץ הישיש הלך לעולמו.

בבית הלבן והקטן נותרה רוחה. פניה נתקמטו מאז אך חיוכה לא מש מהם.

רק החצר הלכה והוזנחה עם הזמן מחוסר יד מטפלת. עסוקה הייתה רוחה מכדי לטפל בה: שלוש פעמים בשבוע התנדבה בבית החולים הגריאטרי שבפאתי העיר, ועוד פעמיים ביקרה את אחותה שהתגוררה בבית אבות. רק בבוקר הייתה יוצאת אל החצר כדי לתלות את כביסתה הבוהקת על החבל שמתח בעלה ז"ל בין שני עמודי עץ התקועים היטב באדמה, ובערב הסירה את הכביסה היבשה, המדיפה ניחוח הדרים, והכניסה אותה הביתה.

יום אחד, כשבאנו לבקר את סבתא, הלבינה על סורג השער הירקרק מודעה לבנה במסגרת שחורה.

"היא עזבה את העולם בשקט, במיטת נשיקה", ספרה לנו סבתא. "משלא הגיעה לבקר את אחותה, התקשרה זו למשטרה, שפרצה אל הבית וגילתה כי רוחה כבר איננה. על מיטתה שכבה וחיוך על פניה".

עיניה של סבתא יבשות היו, אך עיני שלי לא פסקו מלדמוע כל אותו ביקור.

ימים חלפו.

הכביסה הבוהקת כבר לא הלבינה מעם החבלים בחצר הבית הלבן. תריסי החלון הירוקים לא נפתחו אל אור החמה, ולא נראה עוד מבעדם וילון הפשתן הצהבהב. חיוכה של רוחה הלך והיטשטש בזיכרוננו והחצר המשיכה להתכסות בגידולי פרא, שהפכו אותה להיות מסתורית עוד יותר.

הולדת התאומים מנעה מאתנו זמן רב לבוא לבקר את סבתא, שהטריחה עצמה לביתנו עם שלל מתנות לרכים הנולדים. כמעט שנה חלפה טרם ארזנו מטלטלנו ויצאנו לדרך החתחתים לבקר באותה עיר יפה.

ירדנו, כמו תמיד, ברחוב הפרגים, וכשהחילונו לטפס עם עגלת התאומים במעלה התלול, נעצרנו לפתע מסומרים למקומנו: הבית הלבן נעלם ואיננו!

בור עמוק היה פעור באדמה, מגודר בפח מגולוון, ושלט קר ומנוכר הודיע קבל עם ועולם: "כאן ייבנה בניין מגורים מפואר".

"לא ספרתי לכם?" התפלאה סבתא, כשצנחנו חסרי נשימה והמומים על הספה בביתה. "בכל יום נעלם בית קטן אחר מנוף העיר, וגם גורלו של הבית הזה לא שפר. קבלן אחד קנה את המגרש והצהיר שתוך פחות משנה יעמוד כאן בניין רב קומות".

עיניה של סבתא יבשות היו, וכל מעייניה נתונים לתאומים שנתלו על צווארה. אך אני נצמדתי את החלון הפונה את החצר הפראית שאיננה, בולעת את דמעותיי.

בניין רב קומות מתנוסס היום על אותה פיסת קרקע עליה עמד פעם בית החלומות הקטן, עם התריסים הירוקים ווילון הפשתן הצהבהב בחלונו. חניה מקורה, עמוסה בכלי רכב, נסללה באותו מקום בו הייתה פעם חצר עם ריח הדרים מלבלב, ריח החודר לנשמה ומצהיל את הנפש, ומתוך החלונות הרבים, המתנוצצים כמו עיניה של מפלצת, מציצים פרצופים זרים ומנוכרים.

היכן, היכן הוא חיוכה הטוב של רוחה?

שעון השנים אינו עוצר על מקומו. סבתא הזדקנה ובאה לגור בחיק המשפחה בירושלים עיר הקודש. ילדי שלי, שרבו וגדלו ברוך השם, כבר מכירים אותה כירושלמית לכל דבר. גם התאומים אינם זוכרים את ביתה הישן, ורוחה בשבילם היא דמות מתוך סיפור אגדות קסום.

אבל אני, בכל פעם שאני נזכרת בו, בבית הקטן והלבן, עולה באפי ריח הדרים ולבי נצבט בכאב.