לבד | אסתר ניסן

• הדפסה
• דואל

מאת: אסתר ניסן

כנראה שהיה זה יום מעייף במיוחד, כי הייתי פשוט הרוגה מרוב תשישות.

לאחר שהסתיים הטקס הארוך של אסיפת הצאצאים הביתה, הזנתם בארוחה חמה, פיזורם בעמדות תעסוקה והשכבת הקטן למנוחת צהריים, ביקשתי מהם בקול ענות חלושה שישמרו על השקט לחצי שעה כדי שאוכל לנוח.
נפלתי שדודה על המיטה, משכתי את השמיכה עד אוזני, ו...

התעוררתי בבת אחת.

איזה שקט!

קפצתי מהמיטה בבהלה אדירה. מה זה, השקט הזה? מה קרה לכולם?

צעצועים וספרים היו פזורים בכל מקום, מיטת התינוק הייתה סתורה ולבי החל להשתולל.

למזלי הבחנתי סוף סוף בפתק המונח על השולחן:

"לאמא שלנו,
ראינו שאת עייפה אז יצאנו לטייל כדי לא להפריע.
נחזור לארוחת ערב.
אל תדאגי,
כולנו".

באופן אוטומטי כשאומרים לי 'אל תדאגי' – אני מתחילה מייד לדאוג. זה מן מנגנון פנימי הגורם לי לעשות בדיוק ההפך ממה שאני מתבקשת לעשות, בעיקר אם ההוראה היא 'אל תדאגי', 'אל תכעסי' וכיוצא בזה...

רגע, מה פירוש הלכנו לטייל?

לאן הם יכלו ללכת?

איך זה שישנתי כל כך חזק ולא שמעת כלום?

מיהרתי לחבר את הטלפון המנותק ומייד הוא צלצל.

"את לא ישנה?" נדהם בעלי לשמע ה'הלו' הלחוץ שלי.

"אם חשבת שאני ישנה אז למה צלצלת? "השבתי תשובה ניצחת.

הוא צחק. "אני מכיר אותך יותר מדי טוב... "

"איפה אתם?"

"אנחנו אצל קובי ושפרה", הוא הרגיע אותי. "אני הולך ל'כולל'. אחזור לקחת את הילדים שאסיים, ונחזור הביתה לארוחת ערב".

שפרה, הלוא היא גיסתי המקסימה, אשתו של קובי, אחיו של בעלי. בעתות מצוקה אנו מוצאות נחמה זו בזרועות זו. ילדיה וילדי הם בני דודים קלאסיים, האוהבים לבלות בצוותא בכל עת, דבר העוזר לנו לעבור תקופות שמחות ולא קלות, לאחר לידת תינוק חדש למשל.

"זה לא מפריע?" אני מבררת.

"לא", עונה בעלי.

השיחה מסתיימת. אני מחזירה את השפופרת למקום, ופתאום אני קולטת שעכשיו אני לבד למשך שלוש שעות!!!
אני ממהרת לנתק שוב את הטלפון, חוזרת למיטה ומתכרבלת בשמיכה. הרי כל חיי (כלומר, מאז שנולדה בתי הבכורה) אני חולמת על שנת צהריים רצופה ומרעננת, אותה שינה שהייתי נוהגת לישון עוד בהיותי נערה, לאחר יום לימודים מפרך.

אבל השינה ממני והלאה... באמת, שקט פה מדי! לספור כבשים באמצע היום נראה לי מוגזם, כך שלאחר כמה ניסיונות סרק להירדם אני מזנקת ומחליטה לנצל את הזמן בצורות אחרות.

קודם כל אני משליטה סדר בבית, וכשאף ילד לא מסתובב סביבי אני עושה זאת ברבע מהזמן. אחר כך אני מחסלת ערמות כביסה והררי כלים ומטאטאת את הרצפה.

עכשיו הבית מסודר כמו לפני שבת.

אני מתיישבת על כיסא עם כוס קפה ומנסה להיזכר מה תמיד אני רוצה לעשות ולא מצליחה כשהילדים בבית.
לקרוא!!! איך שכחתי את זה?

פעם, לפני שנות אור, הייתי תולעת ספרים. מאז נשארו אומנם הספרים אך התולעת, איה היא?

אני מגייסת ספר שכבר מזמן רציתי להכיר הכרות יותר מעמיקה מעבר לכריכה, מעמיסה לי בייגלך על צלחת ומשתרעת על הספה בחדר המגורים. פרק או שניים אני צולחת בהצלחה, אבל בפרק השלישי אני כבר מרגישה לא בנוח. קולות של ילדים עולים מן החצר ורק פה כל כך שקט!

אני ממהרת למרפסת השרות ומעמידה מכונה, אחר כך אני לא מתאפקת ומתקשרת לגיסתי

"שפרה? מה קורה שם?"
"הכול בסדר, אסתי, הצלחת לנוח קצת?"
"כן", אני מרגיעה אותה. "הילדים לא מפריעים?"
"מה פתאום?" היא צוחקת. "כולם מבלים להם פה בנעימים!"

ממש לא פייר! כולם מבלים להם שם בנעימים ורק אני משתעממת פה! כמעט הודעתי לה שאני בדרך, אבל התגברתי על עצמי ברגע האחרון וגם נזכרתי שבלי הרכב אזדקק לעזרתם של שני אוטובוסים.

"טוב, לפחות אכין משהו מיוחד לארוחת הערב", חשבתי לעצמי. הכנסתי למערכת דיסק עם שירים שאני אוהבת והתחלתי לטגן חביתיות.

הדיסק התחיל לשעמם אותי ללא העיבודים המוזיקליים של ילדי. את החביתיות סיימתי לטגן צ'יק צ'ק מבלי שאף אחד עזר לי וליקק את הבלילה מן הצלחת, אפילו סלט ירקות חתכתי במהירות רבה מדי בלי הצורך להסביר מה ההבדל בין עגבנייה למלפפון (חוץ מהצבע).

בצר לי הרמתי טלפון למימי, חברתי הטובה. מתוך בליל הקולות שעלה מן השפופרת זיהיתי את קולה המתפלא: "אסתי? קרה משהו?"
"רק רציתי לשאול מה שלומך!" אמרתי בהיסוס.
"מה? מה רצית?" ניסתה להבין.
"אני אתקשר יותר מאוחר", מיהרתי להבטיח ולנתק את השיחה, טרם תעלינה מחשבות בלי מחמיאות בראשה של חברתי.

בקיצור, לא אלאה אתכם בתיאור הזמן הנותר, רק אספר לכם כי כמה תובנות מעניינות הנצו בי בעקבות החופשה הקטנה והבלתי מתוכננת, וגעגועי תפחו בתוך לבי כמו שמרים בתוך בצק. פתאום קלטתי שהרעש שמקימים ילדי והמהומה המבורכת שהם מחוללים, לא רק שלא מפריעים לי, אלא להפך, מוסיפים טעם, גיוון ויצירתיות לחיי.
הילדים חזרו בשבע, שמחים ועליזים, ומצאו בית מבהיק, סלט ירקות, חביתיות ואמא מתגעגעת.

"איך היה?" שאלתי אותם אחרי שוך גלי ההתרגשות של הפגישה המחודשת.

"כיף!!" קראה הגדולה.

"תראי מה עשינו!" נופפה הבאה בתור בציור משובב עין. גם הבן שאחריה אישר כי היה זה ביקור נחמד, והקטן זחל את בין זרועותיי, חיבק את צווארי בידיו הקטנטנות וקרא :"אמא!"

תוך דקה נמוגו כל הרגשות הקשים שהציפו אותי ונמסו אל מול גלי ההמולה ששטפו את הבית.

"הצלחת לנוח?" חקר האב הדואג, מביט בעיניים חשדניות על השולחן הערוך ועל הבית המסודר.

"כן, כן", אמרתי מהר. "נחתי, וקראתי ספר, ואכלתי בייגלך, ודיברתי עם חברה בטלפון, ו…"

מבטו הבהיר לי ללא ספק עד כמה אין הוא מאמין לדברי.