חנוכה משפחתי | אסתר ניסן

• הדפסה
• דואל

כמה שאני אוהבת את חנוכה!
הוא בדיוק החג שמתאים לי, אוהבת בית שכמותי.

 

תנו לי חורף, תנור חם, חלון עם גשם מצד אחד וחנוכייה מצד שני, סופגניה חמה ו"מעוז צור", ויותר מזה אינני צריכה.
את הילדים זה לא לגמרי מספק, לכן, חג החנוכה אצלנו הוא חג המשחקים הנצחיים.

אתם מכירים אותם?
אלו אותם משחקי אלמוות ששחקנו בהיותנו ילדים קטנים, ומן הסתם גם כאשר שערות שיבה יעטרו את ראשנו, ישחקו בהם עדיין.

למשל, המשחק אשר בשם "פרה עיוורת" יקרא, ובו עוטפים את עיניו של אחד הילדים במטפחת (אני בדרך כלל מתחמקת מהמטפחת הזו, כי אני פשוט לא מצליחה לתפוס אף אחד!) וכל השאר מתפזרים בצהלה ברחבי החדר. ה"מטופח" התורן מנסה לתפוס אותנו, ואנחנו מתחמקים ומתחבאים לו בכל מיני מקומות מוזרים (בזה אני אלופה!) עד שהוא מצליח לתפוס מישהו ולזהות אותו, והמטפחת עוברת בעלות.

או קחו למשל את המשחק המשעשע "עכבר, עכבר, רוץ! רוץ! רוץ!"
אין כמוהו!

כולנו עומדים במעגל ונותנים ידיים. באמצע מתרוצץ ה"עכבר", ובחוץ ה"חתול", המנסה לתפוס אותו בכל כוחו, ונתקל בהתנגדות עזה מצד כל המשתתפים.
כמה צחוקים מתפזרים בחדר בגלל המשחק המטופש הזה!

ומה דעתכם על "יש לנו גולם במעגל"?
יופי של משחק!

כולם יושבים במעגל, והילד הנבחר מסתובב סביב, ומנסה להניח חפץ מאחורי גבו של אחד המשתתפים. אם ההוא לא שם לב לכך, הרי שהוא הופך לגולם שבמרכז המעגל!
מה עוד אנחנו עושים?

אנחנו מציגים הצגות ורוקדים אירובי לצלילי שירי חנוכה ומשתוללים והופכים את הבית, עד שהשכנה עולה מהקומה למטה ומבקשת קצת שקט...

חוץ מזה, מחכות לנו כמה חובות משפחתיות נחמדות למיניהן, סבים וסבתות המחכים ומצפים לראותנו. כולנו מגיעים נרגשים וחגיגיים לביקור המיוחל ומתקבלים בצהלות שמחה. אנחנו מרעילים את עצמנו בממתקים ובסופגניות נוטפות שמן, שרים ושמחים וכמובן, איך לא? מקבלים דמי חנוכה. (ומי זה שקבע שמגיל מסוים כבר לא מקבלים?)

"הילדים שלך עוד קטנים", נדה לי בראשה בלומי, חברה לשכונה, שספרתי לה כמה שאני מחכה לחנוכה, "אז את יכולה ליהנות אתם ככה, בבית. חכי, חכי שהם יגדלו, אז הם כבר בקושי יישארו להדלקת נרות".

"מה את שחה!" נבהלתי. "עד כדי כך?"

"מה, את לא זוכרת את עצמך?" נזפה בי בלומי, כאילו ששכחתי איך קוראים לי. "הבנות יוצאות למסיבות חנוכה ולהופעות, ולבנים יש עניינים משלהם. אם אני רוצה ערב אחד שכולם בבית, סתם, כדי להיפגש, אני צריכה לתאם את זה אתם מראש, ולשלוח לכל אחד בקשה בשלושה העתקים... הגענו למצב שכדי לשמוח בחג, הם צריכים עזרים חיצוניים. אחרת הם מרגישים שהם סתם בזבזו את הזמן".

"הכל תלוי בחינוך", התנגדה מלכי, אף היא חברה לשכונה. "אני זוכרת שאצלנו, גם כשהתבגרנו, אהבנו לחגוג בחיק המשפחה ולא נזקקנו לעזרה מבחוץ. סבתא שלי תמיד הייתה אומרת ששמחתו של החג צריכה לנבוע מתוך הנפש. 'אנחנו חגגנו חנוכה גם ברוסיה הקרה והקשה', הייתה מספרת לנו. 'לא הייתה להורים שלי פרוטה לפורטה. אבל היה לנו שמח. אמא הייתה מטגנת לביבות, ואבא היה מדליק את הנרות ברגש ושר אתנו את כל השירים. חנוכה זכור לי כחג מלבב כל כך, למרות המצב הקשה'. אם אז ככה,  גם היום אפשר בהחלט ליהנות בחיק המשפחה, מבלי לחפש כל הזמן עניין מחוץ לבית".

"אבל צריך קצת להשקיע", הוסיפה בעדינות רוחי, שכנה נוספת. "אם תתכרבלי במיטה עם ספר מעניין, אל תצפי שילדייך יעסיקו את עצמם ועוד ייהנו מכך. חלק מהחוויה הוא לעשות את הדברים המוכרים יחד עם ההורים. אז הכל נחמד ושמח!"

"נכון", הנהנתי. "הילדים שלי תמיד מעדיפים לצייר למרגלותיי, על רצפת המטבח, למרות שבקושי יש שם מקום אפילו לעצמי. לא מפריע להם שאני נתקלת בהם מידי פעם, ובכלל לא מזיז להם שאני אמורה להשתמש בכביש עוקף כדי להגיע אל הכיריים. העיקר להיות לידי".

"כן", צחקה מלכי, "והבנות תמיד גוררות את הילקוטים שלהם אל שולחן האוכל, כדי להכין שיעורי בית כמה שיותר קרוב אלי, למרות שיש להן בחדר שולחן כתיבה לא רע בכלל".
"הם עוד קטנים", קטעה אותנו בלומי קדורנית. "כשהם יגדלו הם יחפשו רק את החברים שלהם!"

"יש לי עיצה גם לזה", אמרה רוחי הנבונה.
"ומהי?" התעניינו.
"נהיה אנחנו החברים שלהם!"
"קל לדבר, קשה ליישם", הצהירה בלומי הפסימית.

"תפסיקי", גערה בה מלכי. "אפשר לחשוב. רק בחנוכה שעבר, כשקפצתי אליך כדי ללוות משהו, ראיתי אותך מנצחת ביד רמה על הכנת סופגניות ביחד עם כל השבט שלך, כולל כמה בנות עשרה תמירות למדי, שלא נראו בכלל כעומדות לסגת מן המערכה המטוגנת!"

"זה לא נקרא", משכה בלומי בכתפיה. "הן פשוט אוהבות את זה".

"זה העניין!" הריעה רוחי. "לגרום להם שיאהבו את זה! שיאהבו את הבית, את מלאכותיו, את המשפחה. זה לא הולך ברגל. צריך ליצור את זה, כמו כל פרוייקט הדורש הכנה. את לא יכולה לצפות  שפתאום, ביום בהיר אחד, זה יתחיל, מבלי שתכשירי לכך את הקרקע!"

החלטנו שבחנוכה הקרוב כל אחת תתעד את מאמציה בעניין. אפילו בלומי התעוררה לחיים, החלה לשתף פעולה, והעלתה כמה רעיונות מוצלחים למדי.
את התיעוד האישי שלי תוכלו לקרא בתחילתו של קטע זה (בתנאי שהגעתם לסופו...) ושיהיה לכולכם חנוכה משפחתי ושמח!