אתה בוחר מה לראות | יעקב קב

• הדפסה
• דואל

בפרק הקודם הרחבנו בשאלה, איך אדם יכול להיות בטוח באמונתו. בפרט לאחר שהבנו שמסביב ישנה מציאות שמעמידה את זה במבחן. בדומה לאדם שנמצא במקום לא ידוע כאשר הוא רואה מולו שיירת גמלים מצד אחד, ונוף שוויצרי מהצד השני. אותו אדם בודאי מבין שנדרש כאן "תירוץ" כדי להסביר את כל מה שהוא רואה. הוא מבין שהוא בשוויץ, ומנסה לתרץ לעצמו מה עושים כאן גמלים.

אנו משתמשים בחקר סיבתי בשתי סיטואציות:
הסיטואציה האחת היא חשיבה מה"סיבה", מהתהליך, אל התוצאות המשתמעות ממנו.

למשל, כאשר חוקרים את התהליך ומחפשים מה תהיינה התוצאות שלו. זוהי צורת תפיסה אנליסטית.

הסיטואציה השניה היא חיפוש בכיוון ההפוך, כאשר התוצאות הידועות ואנחנו מחפשים מה הסיבה שגרמה להן.

בסיטואציה זו, התוצאות ידועות, ואנו מחפשים את הסיבה המולידה אותם. לשם כך אנו מתבוננים ותרים אחר הקשר הפנימי בין מכלול התופעות, ומחפשים איזו סיבה מולידה את מכלול התופעות.

ההבדל העיקרי בין סוגי המחקרים הוא שבתפיסה האנליסטית הסקת המסקנה מהסיבה לתוצאה היא ע"י צעדים לוגיים מוכרחים. לעומת זאת, בקטגוריה השניה, עבור כל אחת מהתופעות תוצאה א' איננה נגזרת בהכרח מסיבה ב', למרות שהיא עשויה להיות ההסבר המוצלח ביותר. לכן אנו מחפשים את המכנה המשותף הסביר בין סך כל הסיבות האפשריות שמולידות את כל התוצאות כולן.

למעשה, צורת חיפוש זו היא צורת חיפוש על דרך השלילה, מכיוון שבדרך זו אנו שוללים את אותן סיבות שלא מהוות מכנה משותף. אך אין זה בהכרח אומר שנותרה בידינו הבנה מדוייקת או מוכרחת של ההסבר הנכון, אלא את התחום הרעיוני ששם היא נמצאת.

דוגמא מובהקת לשימוש במבט הפנימי, או המכנה המשותף, היא בחקר הטבע: אנו מסיקים שישנו כח משיכה מכיוון שאנו רואים שכל החפצים נופלים לכיוון אחד, לכן אנו מסיקים שישנה סיבה משותפת אחת שגורמת לכך. התובנה הבסיסית של חקר הטבע טוענת שלא יעלה על הדעת שכל החפצים יפלו לכוון אחד ללא סיבה מאחדת. למרות שאין בידינו אפשרות לראות ולמדוד את כח המשיכה בשום כלי אלא רק את השלכותיו.

אולם, כפי שכבר הדגשנו לגבי הבנת מהות הסיבה, הוכח כבר בתחילת המאה ה- 20 שע"י אוסף של תצפיות לא נוכל להגיע להוכחה מוחלטת של תיאוריה.

ההדגמה המובהקת לכך קשורה לאישוש התיאוריה של איינשטיין ולהעדפתה על פני התיאוריה הקלסית של ניוטון, וזאת [בדיעבד] ע"י תצפיות שסתרו את מה שעשוי היה לנבוע מהתיאוריה של ניוטון והיו מוסברים היטב ע"י תיאוריה מקיפה יותר של איינשטיין. (כלומר, על אף שהיה צורך בהסבר חדש שיהווה מכנה משותף סיבתי גם לתופעות שניצפו, שהתיאוריה של ניוטון לא יכלה להכיל אותה בתוכן, מכל מקום, עצם סתירת התיאוריה של ניוטון לא היוותה סתירה כללית לדבר קיום חוק המשיכה, שהוא תחום הרעיון הכללי שהזכרנו. אלא במקומה קבלנו תיאוריה חדשה בעלת פן מורכב ומדוייק יותר של מהות חוקי המשיכה.)

ובחזרה אל נושא הבחירה.

המשמעות של בחירה בטוב, כפי שהבהרנו, נובעת מן המבט על המציאות שאלוקים הוא בעל הבית היחידי ומסובב כל המאורעות. זהו הבסיס שממנו נובע שהמריית פיו אינה משתלמת בשום אופן. לכן כל תפישה שמשתפת גורם נוסף מעבר ליחודו יתברך, היינו, שהוא עילת כל העילות ומסובב כל המאורעות, מהוה דלק לבחירה בכיוון השני.

אמנם, כדי להגיע למסקנה זו מתוך בחירה חופשית, לא נוכל לאפשר שימוש בשיטה הראשונה, שהיא הגעה למסקנה מסיבה לתוצאה. בשיטה זו התוצאה מוכרחת, כי זוהי למעשה סוג של ידיעה.

אלא על מנת שנוכל להגיע למסקנה זו מתוך בחירה, העולם חייב להיווצר כך שנוכל להשתמש רק בשיטה השניה. כלומר, תהיה חייבת להיות קבוצה של תופעות שהן נגזרות מסיבה זו של יחוד ה'. כך שאנחנו נוכל ללמוד מכל אחד מהם את יחוד ה', אך לא תהיה סיבה מוחלטת במובן המתימטי.

כמו כן, המציאות תהיה כזאת שתיווצר הפרדה בין כל תופעה לתופעה, כך שהתופעות לא ייראו באופן מוחשי כיחידה אחת (כמו אוסף כל החלקים המהווים את הנוף השוויצרי במשל שהזכרנו). כך שתמיד אם האדם ירצה בכך, הוא יוכל לראות רק פיסת מידע אחת ולהתעלם מהשאר.

לעומת זאת, אם ברצונו לבחור בטוב, הוא יוכל בעיני רוחו לצרף את אוסף כל הפרטים החיוביים לכדי תמונה שלימה ולראות בכך את הנוף השוויצרי, למרות קיומם של הגמלים.

 

כעת אנו מבינים שכשאדם רואה לפניו סתירה, בעצם זהו המצב שניתנה לו האפשרות לבחור. וכאן הכל תלוי ברצונו ובמידת האמת שבו. הסיבה שהדבר תלוי ברצון, היא, ש"הגמלים" במשל, או התופעה שגורמת לנו שלא לראות את הקב"ה כגורם היחיד בנמשל, היא זו שמהווה את הדלק, בהתאם לתפיסתו ללכת אחר רצונותיו המיידיים, הן ברובד הגשמי ביותר, והן בכך שהוא יצטרך לקבל את העובדה שהוא לא מבין את הכל במשל תופעת הגמלים, ובנמשל השאלות שעדיין אינן מתיישבות, ובכך לבטל את גאוותו, ולהצטנע.

אולם, ככל שהאדם יבטל את אנוכיותו וגאוותו, ויפעיל את שאיפתו לאמת כדי לראות את התופעות והמאורעות כמסובבות ע"י ההשגחה בלבד, הרי שבכך הוא יקבל כלים נוספים להבנת שאר חלקי התמונה (גם הגמלים), כיצד הן נגזרות ע"י ההשגחה בלבד, היינו יחודו יתברך, שהרי תוספת של פרטים שנוספים לקשר הכללי נותנים הבנה ברורה יותר.

אמנם בשלב זה בו אנו נמצאים, הזמן בו ניתנת אפשרות הבחירה, ישנו גבול ליכולת בהירות התמונה שאדם יכול להשיג בהבנת ההשגחה. שהרי נאמר "לא יראני האדם וחי". (והסיבה שאדם חי כדי למלא את תפקידו כבעל בחירה אך כאשר תהיה לו השגה מלאה, הוא לא יהיה בעל בחירה, וממילא לא תהיה משמעות לעובדת היותו חי.) אך בהחלט מכוח הנתונים העכשוויים שיש בידו על התמונה, הוא יוכל להסיק מכוח השלילה את תחום הרעיון הכללי של התמונה, שהוא יחוד ה' בעולם.

אולם, לעתיד לבוא, כשתתברר התמונה לגמרי, וממילא תתבטל הבחירה, האדם יוכל להבין כיצד "הגמלים" נובעים גם הם מהשגחת ה', ומסובבים מכוח המטרה הראשונית שהזכרנו, שהיא להיטיב.

וראשית הטבה זו, היא, שכדי שנוכל להבין את ההשגחה באופן ברור, ולהכליל בתוכם את הפרטים שלא מתיישבים בהבנה פשוטה בהכרח חייב להיות הסבר הרמוני ומקיף ועמוק יותר. כמו שהבאנו בדוגמא של עדיפות התיאוריה של איינשטיין על פני זו של ניוטון. וממילא גם מהנה יותר, וזוהי ראשית קבלת השכר, שהוא התענגות על ה'.