השתכנע עכבר הבר וחזר עם עכבר הבית אל העיר הגדולה. שם בבית בו התגורר העכבר המקומי מצא עכבר היער אוצר של ממש. גבינות, שיירי בשר, מעדנים ושבר רב, בדיוק כמו שהבטיח רעהו העכבר. שמח עכבר הבר והחל ללעוס לתיאבון, אלא שאז הופיע בעל הבית, האדם אשר התגורר במקום במחסן, ועכבר הבית זנק לאחד החורים כשעכבר היער ממהר אחריו בקושי ומותיר פירורים. לאחר שיצא בן האדם מן החסן נותר עכבר היער בחור כשכולו סמור ומצומרר. כשהוא כולו רועד מאימה ומפחד נורא הודיע עכבר היער לרעהו כי נאלץ הוא להיפרד מעליו ולחזור לביתו. נכון, המזון שם לא רב, האוכל לא מגוון, הגבינה והבשר כלל לא במלאי, אך מצד שני גם הפחד הנורא לא קיים. טוב לחיות בשלווה, וללא כל מורא, מאשר לעבור את אותם רגעי אימה אותם לא ישכח במהרה.

 

לא כל הנוצץ זהב אומר הפתגם. לא כל מה שנראה בטוח, קורץ, ומבטיח הזדמנות חדשה, אכן כזה. אמר שלמה המלך "טוב פת חרבה ושלווה בה". השלווה, הביטחון, והרוגע עדיפים על פני חיים מלאי הפתעות, זוהרים ומסנוורים באור של הצעות שקשה לסרב להם. בתוך הזוהר והברק עלולה להסתתר מלכודת המאפילה על כל היופי החיצוני.