יום שישי בצהרים

הדס יקרה שלי,

 

אינני יודעת אם אראה לך את המכתב הזה, אבל אני מקווה שהוא יעזור לי ואולי לעוד נשים כמוני, שיש להן חברותות עסוקות במיוחד... דברנו עכשיו בטלפון. עכשיו – הכוונה יום שישי בצהרים. הזמן היחודי הזה נבחר מפני שאת כה עסוקה במשך השבוע עם העבודה והלימודים לפסיכומטרי, ולכן אין לך זמן, אפילו לא רבע שעה, כדי להתישב וללמוד יחד בישוב הדעת.

ביום שישי בצהרים, כשאת חוזרת מן העבודה אנחנו לומדות – אני מדברת, ואת מקשיבה דרך הדיבורית של הטלפון הנייד ברכב.

הייתי ממשיכה להקדיש לך את הזמן היקר הזה בשמחה - עם כל מה שהוא דורש ממני ומבני ביתי - אלא שאמרת לי מקודם ש"זה לא זה", כי עלייך להקשיב ובו בזמן להיזהר לא לדרוס ילד בכביש, לכן הלימוד נכנס באוזן אחת ויוצא בשנייה.

ובכן, סיימנו את השיחה בלי ללמוד מאומה, בתקוה שבשבוע הבא יהיו לנו חמש עשרה דקות ללמוד ביחד.

ויש לי רצון לבכות כעת, לבכות עלייך ואולי גם עלי.

אני אוהבת אותך ורוצה כל כך להתקדם איתך, להמשיך וללמוד ולהעמיק.

אמנם נכון שעשינו כברת דרך נכבדה מאד במשך השנה שאנחנו לומדות יחד, אבל קשה לי להשלים עם המציאות של התקופה האחרונה - הלימוד דרך הרמקול של המכונית בזמן הנסיעה – אחרי התקופה הפורחת שהיתה לנו בעבר.

מה עוד אוכל לעשות?

אולי רק להתפלל חזק יותר, ו – כן, להתאזר בסבלנות, אל "העץ ששרשיו מרים ופירותיו מתוקים".

ספרת לי שהמבחן בפסיכומטרי ייערך בעוד עשרים וחמישה ימים, ואז הרגשתי צער גדול, משתי סבות:

ראשית, במשך התקופה הזאת חלים הימים החשובים ביותר בשנה (ראש השנה ויום כיפור), ואני כל כך קיויתי שנגיע אליהם, שתינו יחד, מוכנות כראוי.

ושנית, אם כך הצליח היצר הרע עכשיו, מי יודע אלו רעיונות יהיו לו אז, בעוד עשרים ושישה ימים, כדי להפריע לך בעבודת ה'?

איך אוכל להעביר לך את המסר, שלימוד היהדות הוא הוא הדבר האמיתי?

 

***

 

מוצאי שבת

אני יותר רגועה כעת. במשך השבת צמחו בי תובנות חדשות.

לא עלי המלאכה לגמור. אין טעם להלחיץ, גם לא בעדינות.

הבחירה היא שלך, אני לא יכולה להחליט ולבחור במקומך, אלא רק לעזור לך לראות שיש כאן מקום לבחירה.

כשבעלי שמע את שיחתי איתך ביום שישי, היה נראה לו שאני קצת מגזימה. אולי באמת שידרתי אלייך את החשש והמתח שלי, והנכון הוא להנמיך פרופיל בחודש הקרוב ורק להשתדל לשמור על קשר.

עלי גם להזכיר לעצמי את המקום שבו את עומדת, בסביבה ובמשפחה חילונית, על כל הנסיונות הכרוכים בכך.

אבל רגשית זה קשה. קראתי בשבת את החוברת ש"אילת השחר" שלחו לחגים (זו שכנראה אפילו לא תקראי), ומצאתי שם דברים כה רבים שרציתי שנלמד יחד...

חבל!!!

 

***

 

הקשר שלי עם הדס התחיל בסערה. בחדש תשרי בשנה שעברה נהרג מכר קרוב שלה בהתהפכות הג'יפ שבו נהג, וזה גרם לה להרהורים על החיים שלאחר המוות ולקשר עם "אילת השחר".

שיחת ההכרות הראשונה שלנו ארכה קרוב לשעה והיתה מרגשת מאד. גם ההמשך זרם בצורה נפלאה: התחלנו בלימוד מתוך הספר "חובות הלבבות", והשיחות היו מרתקות לשני הצדדים.

לאחר מכן עברנו ללמוד מתוך חוברת של "ערכים" בנושא הצניעות, ולזה הדס התחברה באופן מיוחד.

הדס באה מרקע מסורתי ויש לה אפילו דוד חרדי, כך שהיא מכירה הלכות ומושגים רבים, אך בעיקר מהפן התאורטי שלהם.

לפני כחצי שנה החלה הדס לשמור שבת. המחמאות והחיזוקים שנתתי לה, יצאו מלב אוהב ונרגש.

אחרי פסח היא אפילו הגיעה אלי לביקור עם בת דודתה. הכל התקדם ופרח והיה נראה מבטיח כל כך...

 

השנוי התרחש בהדרגה. נטלי החלה ללמוד לקראת מבחן פסיכומטרי שייערך בחול המועד סוכות. מכיון שהיא לומדת פעמיים בשבוע בקורס, ובשאר הימים היא משננת את החומר, מלבד העבודה הקבועה שלה, לא נותר לה זמן ללמוד איתי. בתחילה ניסינו דרך הדיבורית שברכב, אבל גם זה דעך, היא לא הצליחה לשמור על ריכוז בזמן הנהיגה.

את השורות לעיל כתבתי לפני כשבועיים מתוך סערת רגשות עזה, לאחר שיחת טלפון מתסכלת, שבה לא למדנו מאום.

ומאז המצב לא משתפר, אלא להיפך, הולך ורע. הדס כבר אינה עונה לטלפונים שלי, ואפילו לברכת 'שנה טובה' שהשארתי לה בתא הקולי לא התיחסה.

 

אני בעמדת המתנה.

ואולי בעוד תקופה מסוימת אוכל לספר כאן ממש על חיבור מחודש, התקדמות וצמיחה?

הלוואי.