סיפור אישי | מלי מלכה

מאת החברה ב"חברותא" מלי מלכה

עד לפני שלוש שנים

הידע שלי ביהדות היה בסיסי מאד. הבית שלנו, וגם בית הורי, עונים על ההגדרה 'מסורתי'. שבת, לדוגמא. בודאי שידענו מהי שבת, היתה אוירה מיוחדת של הכנות וקניות, הדלקת נרות וקידוש, כמובן הקפדנו שלא להדליק אש, אך מאידך - הדלקנו אור, נסענו וטיילנו כרגיל.

גם בנושאים אחרים ביהדות המצב היה דומה: ידע כללי, עם קיום סמלי של מצוות בודדות.

ואני, מאז ומתמיד היתה בתוכי התענינות בתורה ובמצוות, מן חלל חסר שבקש להתמלא. רציתי לדעת יותר, רציתי לגעת מעבר, ולא ידעתי איך. המחסום העיקרי שלי מפני יהדות, היה הרתיעה מדברים לא מובנים. היה לי קשה לעשות דברים רק בגלל שאמרו לי לעשות אותם או להימנע מפעולות מסוימות ככה, כי את זה לא עושים. אני טיפוס שאוהב ללמוד ולהתעמק, ולא היה לידי אף אחד שיוכל ללמד אותי או להעמיק איתי ביהדות.

 


שיחה גורלית

לפני מעט יותר משנתיים פניתי לארגון 'הידברות' בעקבות הרצאה של הרב זמיר כהן שראיתי בטלויזיה. רציתי לקבל את השעות הקבועות בהן הוא מרצה, ובאותה שיחת טלפון גורלית הציעו לי לפנות ל'איילת השחר'.

"יש לך שאלות, את מתענינת, למה שלא תלמדי בקביעות עם מישהי שיכולה להוסיף לך ידע יהודי?" כך שאל הטלפן שמעבר לקו, ואני הסכמתי מיד.

פניתי לארגון 'באופן אישי' של 'איילת השחר' ובקשתי חברותא.

עד היום אני זוכרת את השיחה הראשונה שלי עם אורית, החברותא הכי מקסימה בעולם. מעבר לקו מצאתי אשה נעימת קול באופן מיוחד, שהקרינה שלוה בכל משפט. היא הציגה את עצמה, והסבירה לי איך יפעל הקשר בינינו.
"את תבחרי את הזמן הנח עבורך ואת נושאי הלימוד, אני כבר אצור את הקשר" היא אמרה.

דברנו על משך זמן של חצי שעה עד שעה, אבל בפועל, השיחות שלנו נעות בין שעה וחצי לשעתיים...

זה הפך להיות חלק מהסדר השבועי שלי: ביום ראשון בערב לא קובעים שום ארועים או תכניות, זהו זמן השעור שלי עם אורית. אני כל כך מחכה לימי ראשון, הם ממלאים לי את כל השבוע בתוכן, והיום – הם כבר לב השבוע עבור כל בני הבית.

לקראת שבת

בחרתי להתחיל מנושא השבת, הנושא שהכי ענין אותי. התחלנו ממש מהתחלה, כמו ילד קטן שלומד פסיעות ראשונות:

לפני השבת - הבישולים של יום שישי עם אמירת "לכבוד שבת קודש", הכנת הבית לקראת השבת, ההתארגנות המחושבת מראש כדי להספיק הכל וכך הלאה, שלב אחרי שלב.

פעם הייתי מדליקה נרות, אומרת את הברכה והולכת. היום? היום זוהי החצי שעה הכי מיוחדת שיש לי עם בורא עולם. אני מרגישה בחוש איך השמים פתוחים מעלי, וקשובים לי...

בכלל, האפשרות הזאת שהתגלתה לי, לשוחח ישירות עם בורא עולם, בלי 'לא זמין' ובלי 'אנא נסי מאוחר יותר', היתה עבורי חידוש ענק והתרגשות עצומה.

פתאום מצאתי את עצמי מדברת אתו בכל זמן, גם כשאני מדיחה כלים.

השיחות – תפילות האלה פשוט ממלאות אותי, ממלאות אצלי חור שהיה ריק זמן רב.

במשך שנה שלמה למדתי עם אורית את נושא השבת. אחרי הדלקת נרות למדנו על קידוש, ולמרות שאת ה'טקס' הזה היינו עושים בבית גם קודם לכן, רק כעת, אחרי השעור עם אורית, למדנו איך לקדש כהלכה: איך עושים ומה אומרים ועל מה מכוונים, והכל קיבל פתאום תוכן ומשמעות עמוקים כל כך!

למדתי דברים חדשים, שלא ידעתי מעולם: שהשבת היא אות וברית בין ה' לישראל, שהקידוש הוא עדות על בריאת העולם, שהנרות הם כנגד 'שמור ו'זכור', וה'לחם משנה', וכסוי החלות, וההבדלה - כל לימוד היה מלא בתוכן ובמשמעות, ואני הרגשתי, כמי שמצא אבידה שחיפש זמן רב...

ההתקדמות שלנו בפועל היתה איטית מאד. בתחילה קבלנו על עצמנו לא לנסוע בשבת, החלטה כבדת משקל, שכרוכה בויתורים רבים. אבל עשינו זאת, ובגלל שהיהדות שאורית לימדה הפכה להיות דבר כל כך אהוב אצלנו, התחלנו לאהוב גם את השבת כמו שהיא: בבית, בלי נסיעות, בלי המרוץ הקבוע אחרי הזמן.

נעצרנו בזה זמן רב, עד שהגיעה ההחלטה לא להדליק קומקום חשמלי. ומאז עד שקבלנו על עצמנו לא להדליק מחשב עברו עוד שלושה חודשים... חשוב לי לספר את זה, כי בסקירה לאחור זה יכול להישמע כמו זינוק מטאורי, אבל למעשה זהו טיפוס איטי ולא קל שנמשך גם ברגע זה ממש, כשאורית היא המובילה והמנחה שלו. ועוד חשוב לי להדגיש: אורית הפכה ל"מנחה" שכזו רק בגלל שאנחנו שמנו אותה שם באופן ברור. תמיד היתה עדינה ורגישה ולא התקדמה לפנינו. היא פשוט היתה שם בשבילנו, בשביל לענות על מה שמציק ולתת כיוון ברגע שהתבקשה.

כרטיס אשראי ליהדות


אני עובדת בחברת אשראי, וכבר בשלבים די ראשוניים של הלימוד שלי עם אורית – שמתי את היהדות בתיק, ולקחתי איתי לעבודה...

עובדות איתי גם נשים דתיות, ואני התחלתי לספר להן כל יום שני את החידושים הנפלאים שהתגלו ערב קודם, בשעור.

להפתעתי התברר שהדברים הללו חדשים גם עבורן, וגם הן מאד רצו ללמוד ולשמוע על מה שמסתתר מאחורי כל אותן פעולות 'טקסיות' שהיו מבצעות עד אז. אני זוכרת, למשל, אחרי חג השבועות, כשבאתי לעבודה וספרתי להן בהתרגשות את הגילוי המרעיש, כי יש לחג השבועות עוד משמעות מלבד מלחמות מים של הילדים ועוגות גבינה, והן הקשיבו בכזו התענינות לסיפור על רות ועל חמותה ועל כל הענין של קבלת התורה...

די מהר התקבלה החלטה משותפת לוותר על ההפסקה של ימי שני, ובזמן זה, בקביעות, אני מלמדת אותן את מה שאורית לימדה בשעור של יום ראשון.

כשלמדתי עם אורית על נטילת ידיים, החלטתי שאני רוצה להביא נטלה גם לקפיטריה בעבודה. התייעצתי כמובן קודם לכן עם אורית, ובאחד הימים פשוט באתי והנחתי את הנטלה בכיור. מישהי עברה והבחינה בה, ומיד אמרה - 'זו בטח מלי'... פניתי לכולם ואמרתי: 'כרגע שמנו את זה בשביל מי שרוצה, ומי שלא – שיתעלם'.
היום הנטלה נמצאת בשימוש שוטף...

לפני כמה שבועות עברה אחת החברות בעבודה ניתוח קשה. הבטחתי לה שנתפלל בשבילה ונקרא תהילים. כשהגעתי בבקר לעבודה, אמרתי לכולם שיש כאן ספר תהילים מחולק, ומי שרוצה - תיגש לקחת. תוך שעה סיימנו לקרוא את כל הספר!!

באחת השבתות האחרונות הכריזו אצלינו בבית הכנסת על כלה חסרת כל, שזקוקה לעזרה דחופה. שלחתי מייל לכל החברות בעבודה, ובקשתי ממי שיכולה, להתגייס ולתרום לכלה. למחרת היתה לנו נדוניה שלמה עבורה.

תמיד לכבד

אני חושבת שההסבר לכך שהדברים מתקבלים בצורה כל כך יפה גם בבית וגם בעבודה, טמון בגישה שאורית מחדירה בי לאורך כל הדרך: לכבד, לכבד, לכבד.

הדוגמא שהכי חרוטה בזכרוני, היא הכבוד של אורית כלפי בעלה. בתחילת הקשר שלנו, היתה אורית אומרת מדי פעם 'אם בעלי יכנס, אני אצטרך לנתק את השיחה. הוא למד במשך כל היום ועכשיו הוא אמור לחזור הביתה, כשהוא יגיע – נסיים להפעם'. זה היה נשמע לי כל כך מוזר! אז מה אם בעלה מגיע הביתה, בגלל זה צריך להפסיק באמצע?
והיום? אני ממש מופתעת מעצמי, אבל אני עושה בדיוק כמוה! אם אני באמצע שיחת טלפון עם חברה ובעלי נכנס הביתה – אני פשוט מסיימת את השיחה ומקבלת את פניו...

הענין הזה של כבוד הזולת, של הזהירות בכבוד הזולת הוא מה שעשה את היהדות שאני לומדת לדבר כל כך אהוב בביתנו, וכנראה שגם בעבודה כך מתקבלים הדברים.

אני נזכרת בעוד דוגמא. כשהחלטנו לא להדליק טלויזיה בסלון בשבת, כי הרגשנו שזה מאד מפריע לאוירה של שולחן השבת, זה היה קשה מאד לבן הגדול שלי, אור. אמרתי לו 'את ההחלטה המשותפת קבלנו רק לגבי הסלון. אתה בהחלט יכול להיכנס לחדר ולצפות כמה שתרצה'. וכך היה, בתחילה.

אחרי כמה שבתות אור ניגש אלי ואמר 'את יודעת מה, אמא? ממילא אני נרדם כל כך מוקדם בשישי בלילה, יש לי בקושי שעה להסתכל בטלויזיה, אז מה – בשביל שעה לחלל שבת? 'בלי נדר' אני לא מדליק יותר, וזהו'...

כל הזמן אני אומרת בבית:
אנחנו עכשיו כמו עץ שגדל. מדי פעם מוסיפים עוד ענף, וממילא השורשים מתחזקים, וככה, ביחד, נפרח לנו ונגדל...

לקראת יום ההולדת האחרון שאלו אותי הבנים מה ארצה במתנה, ולא היה לי רעיון. ביום שישי, שבו חל יום הולדתי, נשמעה דפיקה על הדלת. 'שלום' אמר לי הזר שמאחורי הדלת 'אני החשמלאי, באתי להתקין שעון שבת'.
אני לא זוכרת שום מתנת יום הולדת שהצליחה כל כך לרגש אותי, כמו המתנה הזאת...

איתותים משמים

אחד הדברים שעדין קשה לי איתם הוא ברכת המזון. אינני הולכת לעבודה עם כסוי ראש, וממילא אני גם לא יכולה לברך שם, אז הנחתי, בינתיים, לנושא של ברכת המזון בכלל. לפני שלושה שבועות ניגש אלי הדר, הבן הקטן, ואמר לי 'אמא, למדנו בבית הכנסת על החשיבות הגדולה כשהאמא אומרת בבית את ברכת המזון, אמא בבקשה, למה שלא תברכי?'

סרבתי. הוא ביקש שוב ושוב, אבל לא הצלחתי להגיד 'כן'.

בשבת, כשהלכתי עם אמי (עוד אחת מהמתקרבות בזכות אורית) לבית הכנסת, נגשה אלי חברה ואמרה 'יש לי מתנה עבורך. הכלה ההיא, שהתרמת את החברות בשבילה, הרגישה שהיא חייבת להודות לך באיזו שהיא צורה, והיא שלחה לך את זה'. החברה הושיטה לי אריזה קטנה, ואני נדהמתי לגלות בתוכה –
ברכת המזון על כרטיס גדול ומעוטר...

כשהדר שמע זאת הוא אמר מיד 'וואו! מישהו שמע את התפילה שלי!!!'

אבל אני עדין התעקשתי. 'אני לא הולכת עם כסוי ראש בעבודה ואני לא מברכת ברכת המזון', חתמתי את הנושא.
כלומר – כך חשבתי...

ביום המחרת הגעתי לעבודה, ושוב חכתה לי שם מתנה. הפעם היתה זאת חברה, שקבלה זמן מה קודם לכן תוצאות קשות של בדיקות הריון. ניסיתי אז להרגיעה והבטחתי לה שאנחנו מתפללים עליה כל בקר, וכמובן גם בשבת בבית הכנסת. באותו יום ראשון, ספרה לי חברתי באושר שהבדיקות בוצעו שוב, וחזרו כשהן תקינות לגמרי. 'בזכות התפילות' היא אמרה לי 'וזה בשבילך' הושיטה לי אריזה קטנה, ובתוכה –
כסוי ראש...

'אז איך אפשר להמשיך לסרב, כשמשמים דוחקים אותך ככה לפינה?' שאל בחום הדר, כשספרתי לו על כך, ולי לא היתה תשובה.

שנמשיך לעלות

התפילה הגדולה שלי, כל הזמן, היא – שרק נמשיך. שנמשיך להתקדם, שנמשיך ללמוד, שנמשיך להתקרב.
עם כל הויתורים, עם כל הקשיים שבדרך, הדרך הזאת יקרה לנו כל כך. כל פסיעה בפני עצמה, היא שלב משמעותי בשבילנו. תשעה באב שהתחלנו לצום בו, טיול-חג-השבועות שבטלנו, מילות הקדיש שהבן שלי ישב והסביר לבעלי (המתאבל על אמו) בכזו מתיקות, כל אלה ממלאים אותנו מבפנים, במשהו שלא היה שם מעולם.

ואני חייבת לסיים בתודה עצומה לאורית שלי, שהצליחה לתת לי את מה שתמיד בקשתי – ולא מצאתי:
את התוכן, את המשמעות ואת התכלית לכל.

הרי ללמד אפשר גם על האסור ועל ה'לא' ועל העברות ועל הגהינום... אבל אורית בחרה לתת לי את טעם החיים שבתורה. את ה'כן', את המתוק והערב, את היעד שאליו אנחנו צועדים,

אני מברכת אותה בחום, שנזכה להמשיך לצעוד בזכותה בדרך הנכונה, ולעשות את הישר והטוב בעיני אלוקים.

 

תגובות   

0 #1 אני בודדה במערכההדס 2008-04-09 09:46
שלום,
גם לי יש תומכת מקסימה בשם חגית. אמנם לאחרונה הקשר התדלדל ודווקא ההתענינות שלי גוברת, אך חגית באמת אשה מדהימה.
לצערי במסגרת המשפחה - אני יוצאת דופן בהליכה הרוחנית שלי. בשבת אני הולכת לבית הכנסת, אך הטלוויזיה דלוקה, המכוניות נוסעות, המחשב דלוק. הכל רגיל לחלוטין. מעבר לזה - התחושה שלי עם בני משפחתי היא תחושה של בדידות. רוח היהדות שורה אצלי בלב, אך לא בבתינו. אני שמחה בשבילך על התקדמותך ואושרך. שמחה לראות כיצד את משפיעה על הסביבה שלך. כל הכבוד.
0 #2 מסירה את הכובע בפניך!לאה 2008-04-09 15:34
הדס יקרה. בזכותך ובזכות נשים אחרות המתמודדות עם נסיון כשלך (וישנן רבות כמוך המשתתפות בפרויקט) תבוא הגאולה. אני מתפעלת בכל פעם מחדש מכחכן המופלא לעמוד כאברהם אבינו "יחידות מול כל העולם" עם האמונהוקיום המצוות.ועוד דבר : "לפום צערא אגרא" (כלומר, לפי הצער- השכר)בורא העולם רואה ומקשיב לבדידותך, לקושי ולכאב וגאה בך במיוחד,בכל התקדמות קטנה שלך.ברכותי להמשך קל יותר.
0 #3 תגובה לסיפור האישיאורלי 2008-12-07 13:16
ריגשת אותי מאוד ברוך השם גם אצלי בבית עם הילד אנו מתקדמים צעד צעד וכל שבת שמגיעה אנו מקבלים אותה יותר בריגוש ובשמחה ולוקחים על עצמנו עוד משהו
כל טוב!!!
0 #4 הבט של אדם חרדיבנימין 2011-04-03 18:51
אני מוכרח לומר שגם אני מאוד מאוד התרגשתי ונהנתי להכיר ולדעת שגם אנשים שנראים רחוקים , קרובים מאוד בלבם, ממש הורדתי דמעות כשקראתי את המכתב ואני מודה לך מאוד על ששיתפת אותנו
אני הרגשתי שגם אותך כתיבת הדברים מאוד חיזקה
בהצלחה בהמשך הדרך
כל הכבוד עלי והצליחי
בנימין
0 #5 מעוניינת בחברותאאביבה 2011-09-09 01:12
מאוד הוקסמתי מהסיפור האישי שלך אשרייך ושמשפחתך תזכה להתקדם ולהינות מדרכי התורה הנהדרת שיש לעם הנהדר שלנו. הצלחת לרגש אותי כי גם אני חוזרת בתשובה, רק חבל לי שלא עשיתי זאת כשילדיי היו קטנים כי היום אני גרושה וילדיי לצערי לא איתי . אני מאוד מתקדמת בתשובה, וזכיתי גם שבני הגדול יחזור בתשובה והיום תודה לאל הוא בישיבה ויוצא כבר לשידוכים בעזרת השם. יש לי עוד 3 בנות שאחת מהן שומרת שבת כהילכתה והולכת בצניעות ברוך השם. והשתיים האחרות שומרות שבת, אבל לא הולכות בצניעות לצערי. מאוד אשמח אם תחברי אותי עם אותה אורית ואוכל ללמוד עוד ועוד תודה.ושהשם יברך את כולנו אמן.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן