סיפורה של חברותא | מאמר אורח

סיפורן המרתק של שלומית חזן ושל יהודית, החברותא (שמות לא בדויים), החל מן הפסיעות הראשונות ביחד, ועד היום, ערב נישואיה של יהודית ...

שלומית, בואי נחזור להתחלה: איך הגעת אל 'חברותא' של איילת השחר?

הכל נשאר במשפחה... אמי מתנדבת ותיקה ב'אילת השחר', וכשספרה לי, בקיץ שעבר, על ההתנדבות המיוחדת הזאת, התלהבתי מאד ונרשמתי.

ההתנסות הראשונה שלי הייתה עם חיילת צעירה, שפנתה ל'אילת השחר' דרך 'הידברות'. ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים, אבל זה היה קשה מאד. היא לא הבינה את העיקרון של החברותא, ולא היתה פנויה ללימוד. אמנם היא בחורה עם המון אמונה, אבל מבחינת היהדות עצמה, מה שענין אותה היה בעיקר קבלה, ואני די רחוקה מהמקום הזה. לא אמרתי לה 'לא', והצעתי לה ללמוד מתוך הספר 'תומר דבורה'. החלפנו בינינו הודעות כמה פעמים ואפילו דברנו, אבל לימוד קבוע ומסגרת לא נוצרו. כשקמה ונסעה למזרח הרחוק, ידעתי שאני צריכה להמשיך הלאה, ופניתי שוב אל 'אילת השחר', לבקש חברותא אחרת. לא שרפתי אתה גשרים, ומדי פעם אני אפילו מצלצלת אליה שוב, כשהיא תרצה בזה באמת, אני בטוחה שהיא תפנה מעצמה, אל הארגון או אלי.

זהו, זאת הייתה ההתחלה שלי: לא מלהיבה, לא מסעירה ולא מצליחה. אבל לא הרמתי ידיים אלא ניסיתי שוב, והיום – אני מודה על כך לקדוש ברוך הוא מכל לבי.

מתי הכרת את יהודית?

הקשר הראשון שלי עם יהודית היה בערך בסוכות של שנה זאת. יהודית, בחורה כבת עשרים ואחת מהעדה האתיופית, שימשה כקצינה בחיל האוויר. שם, בצבא, נתקלה במודעה של הארגון 'דרכי אבות'. 'דרכי אבות' הוא ארגון שעובד דרך הצבא, ומציע 'מנות יהדות' קלילות ובלתי מחייבות למגויסים. יהודית נענתה לפניה שלהם להשתתף בשבת עיון בירושלים, והוקסמה. היא רצתה לשמוע עוד, והם כיוונו אותה אל 'אילת השחר', ש'שידכו' בינה וביני לחברותא.

פחות משנה אחרי, ויהודית מרגישה אצלכם כבת בית לכל דבר. איך נוצר הקשר המיוחד ביניכן?

אני מאמינה שכל משתתפת יודעת, שאין 'עצות פלא' בתחום הזה. השקעה, נתינה, אהבה ולפני הכל – "סייעתא דשמיא", הן הדרך ליצירת קשר חם וטוב עם החברותא. אבל אני חושבת בכל זאת, שכדי ליצור קרבה וקשר מיד בתחילה, הסוד הוא למצוא משהו משותף, אפילו קטן, בין שני הצדדים, ולהגיע מהמקום המשותף הזה. יותר מכך: לפני השיחה עם יהודית קניתי לי ידע בסיסי באורח חייה של הקהילה האתיופית, ובאתי אל יהודית כמי שמכירה ומתמצאת בהוויי חייה. זה נתן לה הרגשה כל כך טובה, ואני ממליצה לכל אחת ואחת לנהוג כך: לפני הטלפון הראשון, להתעניין קצת על הקיבוץ, על העדה, על דמויות מוכרות, זהו מתכון בדוק לפתיחת לבבות!

לנסות להכיר את ארח החיים – זה מובן, אבל מכנה משותף? בין יהודית, בת העשרים ואחת מהעדה האתיופית, ובין שלומית, המבוגרת ממנה בחמש עשרה שנים והוריה עלו ארצה מ?

אם מבינים שזהו דבר חשוב, אפשר תמיד למצוא נקודה משותפת. אני אישית הלכתי הרבה אחורה, אל שנות ילדותי: אז התגוררנו במעלות שבצפון, שם היינו היחידים בין כל התושבים האחרים, שהיו יוצאי צפון אפריקה. כשחשבתי על יהודית נזכרתי בשנים ההן, וחשבתי לעצמי: אני הרי יודעת איך זה להרגיש שונה, אחרת, במראה, במנהגים ובמנטליות. מבלי לדבר על כך כלל, באתי אל ההכרות עם יהודית מתוך נקודת ההזדהות הזאת, ועם הרגישות של – כמה קשה להיות שונה, וזה קרב אותי אליה מאד.
זה פתח לנו את הלב.

ממה התחלתן?

יהודית, מצידה, היא בחורה שופעת שמחת חיים. ודאי שהשיחות הראשונות, למרות הכל, היו פחות זורמות ונערכו לעתים רחוקות יותר, היו המון המון פעמים שחייגתי והיא לא ענתה, זה היה הזמן שלה בעבודה, אבל בסופו של דבר עלינו על מסלול, וחיפשנו ספר ללמוד מתוכו באופן מסודר. היא בחרה את הנושא של "בין אדם לחברו", ואני ממליצה על כך בכל פה. זהו נושא שאינו שנוי במחלוקת, ולכן יכול לשמש כפתיחה מצוינת. למדנו מתוך הספר "משפטי השלום" – הלכות בין אדם לחברו והיה נפלא, עד שיום אחד הגיעה יהודית עם רעיון חדש, נלהבת כולה - 'בואי נלמד "מסילת ישרים". היססתי. לא הכרתי את הספר בכלל, איך אוכל ללמד אותו? התייעצתי עם חיה, הרכזת, וביחד מצאנו את הפן החיובי שבדבר: אני לא אהיה זו שכבר יודעת הכל ובאה ללמד, אלא אומר לה גלויות, שאנו הולכות ללמוד אותו יחד, ויתכן מאד שלא על כל שאלה תהיה לי תשובה. יחד עם זאת עשיתי הרבה עבודת הכנה מראש, חיפשתי ספר עם באור מתאים, ובעלי, שבהשגחה פרטית מדהימה עובד ברחובות – עיר מגוריה – הניח את הספר ליד דלת ביתה. עברו חדשים עד שהצלחנו ליישם את הרעיון שלה, ואז הגיע השיעור הראשון. הוא היה קצת קשה, קצת כבד, ומאז ועד היום הספר עומד בצד...

בעצם, מאז אנחנו לא לומדות מתוך ספר בטלפון, אלא דנות בכל פעם בנושאים שמטרידים או מעניינים אותה, ומתוכם מגיעות לכל פינה אפשרית ביהדות. כששואלים אותה - מה את לומדת עם החברותא שלך? היא עונה 'אנחנו לומדות את החיים'.

בשורות ותמורות

באמצע אדר פנתה אלי יהודית מעצמה ואמרה: "אני רוצה שהבית של ההורים שלי יהיה כשר, כדי שאם חברות דתיות שהכרתי לאחרונה יבואו אלי לאכול, תהיה לי אפשרות להגיש להן אוכל בלב שקט'. בית הוריה אמנם נקרא 'מסורתי', ובין אכילת בשר לחלב הם נוהגים להמתין שש שעות, אבל את הבשר והחלב מבשלים באותו סיר...

אמרתי לה שאנסה למצוא מישהו שעוזר בהכשרת מטבחים, והמתנתי לאיתות מצידה כדי להוציא את הפרויקט לפועל. יהודית אמרה לי 'כדאי שנחכה לערב פסח, ואז נתפוס שתי ציפורים במכה'..

כשהגיע ה'או. קיי.' המיוחל מצידה, היה קצת מאוחר. כבר התקרבנו ממש לחג הפסח, וכשפניתי אל "לב לאחים" וחב"ד בבקשת עזרה, התברר שהם אינם מכשירים מטבחים בערב פסח. החלטתי להתקדם הלאה בינתיים, וערכתי התרמה לכלים חדשים עבורה. ההיענות הייתה מדהימה: עשרות כלים חדשים הגיעו אלי מאנשים בלי הפסקה. הילדים שלי עשו מבצע והלכו שלוש פעמים עם עגלות לטבול את הכלים... בעלי הביא לה את הכל הביתה, ואת ההכשרה ערכה יהודית בעצמה, עם הדרכה צמודה שלי דרך הטלפון. זאת הייתה תקופה עמוסה מאד, ערב פסח כמו בכל בתי ישראל, אבל יהודית הייתה זקוקה לעזרתי והתקשרה שוב ושוב. מעבר לכל המאמץ שהשקיעה בדבר, הקשה עליה גם חוסר שיתוף הפעולה של בני הבית, שלא הבינו על מה כל המהומה: הם הרי שומרים כשרות, לא?...

סוף סוף הגיע המבצע, באנחת רווחה גדולה, לסיומו. ואז, בערב חג, בערך בשעה אחת עשרה בבקר, הגיע הטלפון המבוהל של יהודית: 'שלומית, מה עושים, מה עושים?' ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא הייתה לחוצה ומבולבלת 'שלומית, עכשיו, על המחבת של פסח ועל הגז של פסח, זה אח שלי, ויש שם עכשיו מלאווח'...

הבנתי מיד שהכל אבוד. אם אחיה החליט לטגן מלאווח במטבח הפסח עכשיו, הוא יוכל גם לבוא מחר ולחמם שם פיצה...

שוב הייתה בעזרנו ההשגחה הפרטית שבעלי עובד ברחובות ויש לו שם מכרים, ומיד התחיל מרוץ של טלפונים, כדי לנסות להשיג ליהודית אוכל פסחי כשר לחג. ניסינו דרך בתי תבשיל ולא הצלחנו, לבסוף בעלי התקשר לחבר, שחמותו מתגוררת ברחובות, והם שלחו חמש מנות ארוזות, כשרות למהדרין, עטופות וארוזות, כדי שיהיה לה לחג ראשון.

שעות ספורות לפני התקדש החג, אחד הימים העמוסים ביותר בשנתה של עקרת הבית היהודית, בין החרוסת לחזרת, איך עמדת בזה?

נכון הוא שהיה הרבה מתח בביתנו באותו יום, אבל הגיבורה האמתית היא יהודית. למרות כל המאמצים שהשקיעה, ואחרי שזכתה סוף סוף למטבח כשר למהדרין – מפח נפש שכזה. אבל היא לא נשברה! היא פעלה בדיוק לפי ההנחיות, שמרה על פסח כשר ומהודר, ויצאה מחושלת מהניסיון הזה.

לשביעי של פסח הזמנתי אותה להתארח בביתנו. זה היה נפלא. יהודית הייתה טבעית וזורמת, היא הגישה עזרה מעצמה, ומצאה שפה משותפת עם בתי בת האחת עשרה, ממש כמו אחות גדולה.

יהודית המתוקה חתומה בצבא קבע והיא כל כך חדורה בצדקת דרכה, כך שהיא זוכה ממש לקדש שם ה' במקום עבודתה.

באחת הפעמים כשצלצלתי אמרה לי 'נדבר בעוד עשרים דקות, אני צריכה כעת להגיד דבר תורה לקבוצה כאן'...

זהו, כעת נמצאת יהודית בפרשת דרכים, לפני הרבה החלטות גורליות: מועד החתונה, בחירת מקצוע וחיפוש מדרשה חדשה, ואני כאן לצידה, נכונה להרים את הטלפון ולייעץ בכל פעם שהיא נכנסת שוב להתלבטות ולספק.

יהודית נמצאת עכשיו ערב נישואיה, מי מחתן אותה, בעצם? על מי יושב העול?

לפני שבועיים התקשרתי לאחותי ואמרתי לה 'את חיתנת כבר שני ילדים, גם לי יש עכשיו בת לחתן, ואני צריכה הדרכה...

אבל השאלה ששאלת באמת לא פשוטה, ובעלי ניגש לרב ושאל – עד היכן אנו מחויבים ומה נדרש מאיתנו. בתשובה, סיפר הרב לבעלי על אותו אדם שהשכיר דירה לאישה אומללה, ורצה לזרקה משם מאחר שלא שילמה דמי שכירות. אמר לו רב העיירה – לא רק שלא תוציא אותה מהדירה, אלא מהיום – מזונותיה עליך...

מול תשובה כזאת ברור היה לנו שאנו עומדים 'לחתן בת', כמו בת לכל דבר. כבר הצעתי לה שיבואו לגור אחרי החתונה כאן, בסמיכות לישוב, כדי שנוכל לתמוך בהם וללוות את צעדיהם הראשונים.

כשבעלי הציע לי לפנות ל'אילת השחר' ולבקש חברותא נוספת, כי יהודית כבר עלתה על דרך המלך, ויכולה, אולי, להתקדם בכוחות עצמה, אמרתי לו 'מבחינתי אין לזה סוף. יהודית היא חברותא שלי לכל החיים'....

כתובת מייל של שלומית: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

Image

תגובות   

0 #1 מעורר השראהשירי 2008-07-21 17:06
איזה כייף לקרוא על 2 זרות שתוך החלטה אחת הפכו להיות קשורות בחייהן בכל דבר, איזו אחווב , אין יותר ואהבת לרעת כמוך מזה
0 #2 אשריכם חברותאסיגל 2011-02-26 23:34
זוכיםם אתם לעשות קידוש השם ברבים
0 #3 אשריכםסיגל 2011-02-26 23:36
אשריכם חברותא

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן