חברותא בהתכתבות - המשך | מאמר אורח

שלום לתמר,  שלום לך חיה מנוחה יקרה,

אני מנסה לענות לך בתוך מכתבך, כך שלא אזניח אף פרט שדיברת עליו.  

 

איזה כף לקבל את מכתבך.   אני מודה לאלוהים על המתנה הזו שאפשר היום עם הטכנולוגיה הקיימת,  לאחד לבבות ולתקשר עם נשים שאולי לא הייתי מגיעה אליהן בעולם הזה.

תודה גם לך על הזמן הכנות הפתיחות והידע שאת מתחלקת בו איתי.

שמחתי לקבל את מכתבך. חייך מסקרנים מאוד. כמה שונים מהחיים שלנו כאן, בארץ... האם את ישראלית במקור?

אני ישראלית ובת לשני הורים ישראלים. אבי נולד בחיפה בשנת 1923 ואימי בתל אביב הקטנה כשנתיים אחריו. הם נפגשו וחיים בחיפה מאז.

הורי נישאו בשנת 1948 וביחד עם המדינה וכמה זוגות חברים הם חוגגים את יום נישואיהם בנובמבר מדי שנה.

שניהם אמנים ואנשי ציבור חרוצים ופעילים.  

 

את כותבת שהקשר עם הקב"ה הוא מרכז חייך. זה נפלא. לא כל כך פשוט להגיע לדרגה של אהבת ה'. קודם חייבים להגיע ליראת ה', וגם זה לא כל כך פשוט. יש יראת העונש – פחד פשוט מפני העונשים הצפויים למי שעובר על רצונו, יש יראת הרוממות – שהיא דרגה גבוהה יותר, ויש אהבת ה' שזו הדרגה הגבוהה ביותר. להרגיש, כמוך, שאנו רוצים לקיים את מצוות ה' וללכת בדרך שהוא התווה לנו מתוך אהבה- זה באמת משהו מאוד מיוחד.

 

תודה יקרה. אני ממש לא מרגישה שאני משהו מיוחד. להיפך, אני תמיד רואה כמה הרבה יש לי עוד ללמד, להתאמן ולהתחזק כדי באמת ללכת בדרכיו.

ובכל זאת ההליכה במצוותיו מתוך מוטיב הפחד, תמיד היה לי זר, מוזר ובלתי מתקבל על הדעת.

 

עבורי הקב"ה הוא אהבה בהתגלמותה. מניסיון חיי הקצרים, הקב"ה נשא אותי על כפיו ברחמים שכאלה מתוך עומק התהומות שהפלתי את עצמי אליהם ברצונותי הפרטיים הקטנים. חייתי בבטחון שאני רואה את בתמונה הרחבה של החיים ומתוכה חלמתי לחיות בקהילה, לגדל אוכל אורגני וחיי כבוד ושיתוף. הנפילה היתה איומה וקשה איבדתי כל מה שחשבתי שיש לי. אבל ברחמיו הגדולים ובניסים גדולים נשא אותי מן התהום. ההכרה בקטנותי, בתלות הבלעדית שלי בו וההתנסות באהבתו וברחמיו שהם מעל ומעבר לכל מה שיש באפשרותי לדמיין במצבי הנוכחי – הם המתנה של חיי.

 

אבל לא למדתי לעבוד אותו  מתוך פחד. כל הרעה שבאה עלי – באה מתוך דעתי. המוח הקטן שלי שהיה בטוח שהוא השולט.

 

אני מרגישה מאד בטוח לתת את עצמי לחלוטין לרחמיו.

 

וגם אם קטנתי מלהבין את מעשיו – אני תמיד זוכרת מי הבמאי של המחזה הזה שאני בו רק שחקנית קטנה שממלאת את תפקידה עם כל הלב וכמידת יכולתה.

איזו ברכה והקלה זו להגיע סוף סוף לבהירות זו.   

 

הרגש הזה נבנה על האהבה שאוהב אותנו הקב"ה, אבינו הגדול. לחשוב על המילים בתפילת שמונה עשרה שאנחנו אומרים, "למען שמו באהבה", כאן צריך לכוון שהאהבה שאוהב הקב"ה כל אדם מישראל אין לה שיעור. לא מרגש לחשוב על זה? בספר שנקרא "אורחות צדיקים" מצאתי קטע המדבר על רחמיו העצומים עלינו. רחמים שאיננו מסוגלים להעריך ולהבין. וזה בתוך ים של קשיים וגם צרות שעוברים בחיים. לדעת שהכל מכוון, הכל באהבה וברחמי אב על בניו – זו משענת שאין כמותה בחיים. כך אני מרגישה. ואיך את? "ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך"... הביטוי התמציתי והיפה ביותר בתפילה הזו.

 

גם עבורי זו המשענת שאין לי חיים בלעדיה. ומעולם לא מעל בבטחוני המוחלט בגדולתו ותפארתו.

בימי שישי כאשר אני שרה לי את ידיד נפש. שזה הניגון האהוב עלי ביותר – תרגמתי אותו לעצמי כ- משוך שפחתך אל רצונך.

כאשר אני שרה זאת, אני מרגישה שאין לי שום בקשה אחרת בעולם מלבד זו. שאם רק יחון אותי בבקשתי האחת – דייני. יש לי כל שאבקש.

 

רצית לדבר קצת על הבעש"ט הקדוש. הבעש"ט התייתם בגיל צעיר מאוד מאמו ושנתיים אחר כך – מאביו. הוא היה אז בן חמש בסך הכל. אביו, שהיה צדיק נסתר,  השאיר לו צוואה מדהימה לאמור: : "אל תירא מאיש ומשום דבר בעולם; תירא רק מהקדוש-ברוך-הוא בלבד. אהוב בכל עומק לבך ובכל להט נשמתך כל יהודי, יהיה מי שיהיה ויהיה מצבו אשר יהיה". את הצוואה הזו הוא הגשים בתורת החסידות שאיננה מחדשת תורה חדשה, כמובן, אלא שמה את הדגשים על תפילה, אהבת ישראל ועל מיקומו המרכזי של הצדיק בחיי היהודי. הבעש"ט פנה לפשוטי העם שהרגישו קצת מוזנחים באותה תקופה. הוא עודד אותם, פתח בפניהם עולם של התקרבות בדרכים רלוונטיות אליהם, כמו אמירת תהילים למי שאינו מסוגל ללמוד בעמקות (וגם לכל אדם בישראל, וגם זה איננו חידוש). הדגש העיקרי של הבעש"ט היה על פנימיות התורה שהיא לימוד בפני עצמו. הוא למד וידע קבלה אך בשונה מגדולי התורה כמו, למשל, הגר"א, הגאון מוילנא שהיה בקי מאין כמותו בקבלה, הבעש"ט השתמש בתורה זו כדי לעזור ליהודים בצרות.

 

תודה, מרגשת הצוואה שהשאיר לו אביו. מדהים אותי תמיד איך מתוך הקשיים הגדולים ביותר – יוצאים האנשים החזקים והמוארים ביותר, שמצליחים להושיט יד לנדכאים ועניים.

 

מעניין אותי במיוחד ללמוד על פנימיות התורה כפי שאת כותבת ששם דגש בה.

עבורי יהודי הוא כל אדם. אין לי את היכולת להפריד באהבתי בין יהודי ללא יהודי. כולם הם ילדיו של אבי שבשמים.

האם את חושבת שהקב"ה אוהב אהבה רבה רק כל אדם מישראל?

האם אין הוא אוהב באהבה שאין לה שיעור את כל ילדיו?

ישנם לאומים שונים, לכל לאום יש תפקיד בעולם הזה.

מרגש אותי שנולדתי בישראל החופשית ושגורלי מאוחד עם גורל עמי.

אני יודעת שעצם חיי ותפקידי בעולם משרת את עם ישראל.

אני רואה בעם ישראל עם נבחר, בדיוק כשם שכל עם נבחר לעשות את תפקידו בבריאה.

כמו שלכל אחד משני בני הייתי חוזרת ואומרת שהוא הכי הכי העולם. בכנות ובאהבה הרגשתי כך.

גם אבינו מלכנו חזר ואמר לנו באהבתו הרבה שבחר בנו. ונכון הוא. אלא שמוחנו המוגבל צר מלהכיל את מלוא יכולת אהבתו.

 

גם אני, כמוך, מרגישה שזה נפלא לתקשר עם אנשים בדרך המופלאה הזאת בה אנחנו מתקשרות, אם כי יש הרבה מאוד סכנות באינטרנט וגם במחשב עצמו, בעיקר לגבי ילדים ולא רק. התמכרות, צפיה בתכנים גרועים וכו'. לכן מותר רק למי שזקוק למחשב בשביל עבודתו להחזיק בו ואנחנו עושים הכל כדי לגדור את הילדים מגישה חופשית מדי אליו. זה רק כהערת ביניים.

 

אשמח לשמוע ממך שוב

חיה מנוחה.

 

 

כל כתבי הקודש שקראתי של עמים שונים, היו דומים בתוכנם, וחזרו והדגישו את ייחודו של העם בעיני ה' ואת היותם ראשונים בזמן ובכבוד לעמים אחרים.

ומכך למדתי, לאהוב את שלי ולכבד את אחי ואחיותי.

הוכחתי שאין ביכולתי לדמייין, אהבה שאין לה תנאים, זמן או מידה. אהבה, שמאירה את דרכי ביום ובלילה. ביום חול שבת וחג, ושמאירה לכל מי שיוצא אליה.

כמו השמש או הירח שלא שמים גבולות בין יהודי או שאינו יהודי – אלא מאירים לכל מי שנחשף לאורם.

מה את חושבת?

אנחנו מבורכים בתורה שנתן לנו. וששמרה עלינו ושמרנו עליה לאורך דורות רבים כל כך. כי לא עמים רבים זכו להשרד עם תורה כתובה.

אבל אנו גם לא היחידים. והמרגש הוא להכיר באהבתו רחמנותו וחוכמתו המשתקפים בכתבי הקודש הבאים להדריכנו ולתת לנו יד בחיים שבלעדיה הם כל כך מבלבלים, קשים ומייסרים.

בשבילי, אהבה לכל ברואיו של אבי הקדוש, היא הגאולה היחידה.

ברגע שאני מתחילה עם המוח המסובך שלי לשים גבולות – מי כן ומי לא ולמה – הייסורים מתחילים לחלחל פנימה ואיבדתי את השקט, ואת אהבת אלוהי.    

 

על הגר"א נדבר בפעם הבאה, אם תרצי.

בשמחה, מאד הייתי רוצה לשמוע עוד.

בקשת שאספר קצת על עצמי. נולדתי בירושלים וגדלתי בבית צמוד לישיבה גדולה. זו פריבילגיה גדולה, לגדול לצלילי הלימוד... למדתי בבית הספר ובסמינר "בית יעקב", ואני עובדת ככתבת בעתונים "משפחה" ו"יתד נאמן". אני כבר סבתא שהשבוע נולד לה נכד נוסף ובשבוע הבא – הברית. את מוזמנת.

מזל טוב ובשעה טובה.  לי עדיין אין נכדים, אני בת 55 האם את בת גילי?

חייתי בירושלים 20 שנה. הגעתי מיד אחרי הצבא, למדתי בבצלאל ונשארתי לגדל משפחה ולעבוד עד גיל 40 אז עזבתי עם משפחתי לאוסטרליה.

מחכה לתשובתך גם אני

מנוחה. (בעצם, חיה מנוחה הוא שמי. ללמדך שאני לא ממש נינוחה ולפעמים מתפרצת מתוכי חיה קטנה...)

אני דווקא רואה בשמך חיה את החיים במשמעות של לחיות ולא של חיה. ולחיות בעולם הזה, בגוף שניתן לנו, ולשמור על מנוחה – זה שילוב מושלם.

 תודה על מכתבך, אני מקווה שבעזרת השם הצלחתי להביא את הנושא השנוי במחלוקת של עם נבחר באופן שאפשר לדבר בו,

אני מאושרת להיות יכולה לדבר איתך בפתיחות ולהקשיב לאוצר הרב שיש לך ללמד אותי.

מזל טוב לנכד החדש – שהאל הטוב יברך את חייו ויעזור לו להתמיד ללכת בדרכיו.

כל טוב

תמר

 

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן