להתקרב ולאהוב | דלית גלעדי

• הדפסה
• דואל

לנשות "אילת השחר" שלום וברכה!

נתבקשתי לכתוב לכן קצת על הקשר המדהים שיש לי עם רחל, אך לצערי לא אוכל לכתוב על כך בהרחבה.
 
לאחר התייעצות עם רחל, הבנו שתינו שכדי לכתוב על הקשר שלנו דרושה עבודה מרובה שסיומה יהיה ספר הכרוך בכריכה קשה...
לכן רק אתן לכן קצת מזווית הראייה שלי על הפרויקט המבורך שאתן נוטלות בו חלק וקצת לשפוך לכן אור על המצב בצד השני.

מקווה שמילותיי אלו יתנו לכם תמריץ ותקווה להמשיך ולהידבר עם אחיותיכן היהודיות באשר הן ולקבל אותן בפתיחות ובאהבה גדולה.

אמרתי אהבה. כן אחיות יקרות, הדבר היחיד שיקדם אותנו להדברות ולקשר ארוך, לאחדות ולהבנה וכמובן לקידום הגאולה היא האהבה.

אהבה אמיתית היא קודם כל משיכה ונתינה ללא תנאי, ללא סייגים וללא גבולות. ההשלכות שלה אדירות: קבלה ואחדות. יצירה משותפת של דבר גדול ושלם. והרי לא לשם כך נתכנסנו?

את רחל שלי אני מכירה כבר יותר משלוש שנים ואהבתנו רק מעמיקה, הולכת וגדלה מיום ליום.

במהלך הכרותינו נחשפתי לאורך השנים אל הקהילה הגדולה שאתן משתייכות אליה והופתעתי לגלות שלצד האחדות והנתינה, הערבות ההדדית, שוכן לו הפחד מהזרות, ממה שאינו מוכר, מהבלתי נודע הקיים אצלכן, לא פחות מאשר אצלנו.

אני חושבת שהביאו אותנו, אותי ואת רחל, להרצות בפניכן בכנס האחרון שנערך בירושלים, כדי להמחיש לכן עד כמה הקשר בינינו, החילונים והדתיים, הוא אפשרי. עד כמה הוא נכון. והכי חשוב, מה צומח ונוצר מקשר שכזה.

אני חוזרת על מה שאמרתי לכן שם בכנס: אצלנו במגזר החילוני יש הרבה אור. אל לכן לפחד והעזו לגלות אותו.

אני יודעת עד כמה קשה להשאיר בצד את הסטיגמות, את הלבוש ואת המחשבות שבכן, על כל הנושאים הכל כך חשובים כמו צניעות ושמירת טהרה.

אך עליכן לזכור שהדור שלנו, דור הציונות העובדת, הגיעו לארץ לאחר השואה כדי להקים כאן מדינה יהודית.
זו הייתה יעודה של שארית הפלטה מאירופה.

אני דור שלישי לניצולי שואה ורק עכשיו אני מגלה לאט, לאט את המקורות שלי, של משפחתי ושל עמי.

אחת התכונות הכל כך יוצאות דופן ברחל היא העדר השפיטה. היא מעולם לא הטיפה לי או גרמה לי להרגיש לא בנוח אל מול חוסר ידיעתי.

"איך את רוצה לדעת אם מעולם לא למדו אתך?" היא הייתה תמיד אומרת בנועם ובאהבה, ולכן כל הידע שיש לי היום הוא בזכותה.
היא גרמה לי לרצות לדעת עוד ועוד.

הרי נפשי תמיד הרגישה שיש הרבה נסתר מאשר הגלוי לעין.
שיש מעבר לחומר. מעבר להישגיות ול"הצלחה" אשר מנחים את דורנו.

רחל ומשפחתה קיבלו אותי ואת משפחתי בחום אנושי ובאהבה אמיתית כמוה לא ידעתי בחיי.
התשובות אשר קיבלנו לשאלותינו היו כה חכמות וכה אמיתיות והן נתנו לנו ממקום של חום, צניעות וקרבה רבה.
מעולם לא הרגשנו זרים בביתם.

לכן, בנות "אילת השחר", ניצבת משימה אמנם לא פשוטה, אך מלאה וגדושה באהבה ובהנאה.

קבלו אותנו אליכן. אמצו אותנו אל לבכן.
אל תנסו להשפיע. אהבו אותנו כמו שאנו.
שהכל יזרום בדרך טבעית.

מטרתכן איננה להחזירנו בתשובה, אלא להתקרב ולאהוב אותנו.

בכולנו מסתתרת נפש יהודיה המתגעגעת אנושות אל אביה.
אל המקור, אל השלמות  ואל הבית האמיתי.

בעזרתכן נדע להתקרב. נלמד ליישם. נבין לאט את פשר הדברים.
עליכן להיות סבלניות. הדרך ארוכה.

אך אם מדינת ישראל קמה תוך שישים שנה, אז לנו יש אולי שישים שנים לגשר על הפערים בנינו...

אל לנו לפחד ממראה עיניים.
בואו ונעז להשיל את התפאורה ולהשאירה בצד ולראות באמת מי היא העומדת מאחורי החזות החיצונית.

אני אסיים בשיר שכתבה רחל שפירא, בת קיבוצי, שפיים.

במשך שנים הופעתי איתה בכל רחבי הארץ ואף הקלטנו דיסק לאור הצלחת המופע.
אינני יודעת על מי היא כתבה את השיר, אך בשבילי הוא שיר תפילה ממש.
כשאתן קוראות בו, זכרו את אותו האור החבוי בנו ושיהיה לכולנו, לחילונים ולעבדי השם בהצלחה.

באהבה גדולה, דלית גלעדי.

לו ידעת – כתבה: רחל שפירא, לחן: נחום היימן

לו ידעת איך כל נים שבי ירא
אני רואה את השדות סופגים גשמים
אני שואלת את עצמי
מתי, מתי יבוא יומי
להיקרא

על מצע האדמה תשוקה שלי הונחה
אני שואלת את נפשי להיות ברוכה
נותר גופי בצימאונו
אתה יודע את חומו ותימהונו
ועוצם עלבונו

מכל נבט ועלעל נוטף הטל
ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל
אני נמשכת לתלמים
אני הופכת רחמים ותחנונים
חיים שלמים
כל נים שבי ירא.