אני מבקשת לשלוח מכתב זה אליכם מאחר שאני חשה צורך עז לשתף אתכם בתחושותי בעקבות המיזם המבורך שלכם ובעקבות העובדה שאני חשה כי הדברים שאני רוצה לומר אינם ידועים לקהל הרחב.

 

אינני אשה דתייה. מעולם לא הייתי, ואני מוכרחה לומר בהגינות כי אני כנראה גם לא אהיה כזאת. באתי מבית חילוני למהדרין. בבית שלי לא שמרו שבת, לא הקפידו על אי אכילת חמץ בפסח ואפילו לא צמו ביום הכיפורים. לא שנאו אצלנו בבית חרדים אבל מאחר שהייתי כה מנותקת מהעולם ה'שחור' הזה, את כל המידע עליהם קיבלתי דרך התקשורת.  

 

כיום אני בת 37 ואני יכולה לספר לכם שהידע שלי על החרדים הסתכם בקביעות הבאות: החרדים לא הולכים לצבא, הם אנשים עקשנים ולא סימפטיים, קשה לנהל אתם שיחה מאחר שהם חוזרים כמו תקליט על הדעות שלהם, חסרה להם היגיינה אישית, והם חסרי השכלה בסיסית. זה נשמע אולי קצת נורא אבל זו ההכרה שהיתה בי שנבעה כולה מהתקשורת. 

 

את הרבנים המחזירים בתשובה פגשתי בעיקר בתכניות התחקיר שבערוצים המסחריים שם הם הזכירו לי שייחים ערביים שכל חפצם הוא להטיף את תורתם לקהל לקוחותיהם התמים, ושמאחורי אמירותיהם אין בעצם כל תוכן עמוק יותר. 

 

באחד הימים פגשתי חברה מבית הספר שאותה לא ראיתי 11 שנים. היא לא השתנתה מלבד מטפחת קטנה שכיסתה חלק מראשה. המטפחת לא היתה כיסוי הראש הקלאסי של החרדים אלא כמן סרט כזה שהונח על חלק הראש הקדמי שלה. לשאלתי היא ענתה שהיא לא, לא חזרה בתשובה אבל היא חשה צורך לעטות את המטפחת הזו  בעקבות שיחות ארוכות עם אשה 'סופר נבונה' מירושלים. ניסתי לברר מי זו הרבנית המופלאה ה זו אך אז היא סיפרה לי כי לא מדובר במרצה מוכרת אלא בחברותא אישית שאתה היא משוחחת בעניני יהדות פעם בשבוע באמצעות הטלפון בלבד. היא סיפרה שהיא נדהמה עד כמה הידיעות שלה על היהדות בכלל, ועל שומרי המצוות בפרט היו לקויים בחסר.

 

שיחת טלפון לא נשמעה לי חשודה מידי, ודיאלוג לא פרונטלי עם אשה 'אחת על אחת' לא נתפס כמאיים, וכך מצאתי את עצמי עונה בחיוב למזכירה מ'חברותא' שמציעה לי ללמוד עם 'סימה' אחת מביתר עילית באמצעות הטלפון. 

 

כפי שכבר ציינתי לא חזרתי בתשובה ואני גם לא מתעתדת לעשות את זה [סימה אומרת לי בצחוק להגיד על זה בלי נדר], אבל השיחות עם האשה הצעירה [32] והבלתי מוכרת הזו [מעולם לא פגשתי בה] הכו אותי בתדהמה. פתאם גיליתי שהיהדות זה לא רק לצעוק בהפגנות ולריב על קצבאות. גיליתי שיש עולם עמוק ומרהיב בין הספרים הישנים הללו, ושגם אחרי עשרות שיחות אני עדיין לא יכולה לומר בוודאות שהצלחתי לפצח אפילו את חלקו הקטן. גיליתי שהחרדים או החרדיות הם אנשים משכילים שמסוגלים לפתח שיחה אינטליגנטית ושהם לא פחות חכמים ממני או מכל ישראלי/ת אחר. אם פשוט מדברים בלי שנאה ועם רצון לשמוע, לשאול, ולקבל תשובות - גם העולם שמעבר לחומות מלא בצבע, בעומק, ובעיקר בחן וביופי שאותם לא הכרתי.

 

חשוב לי לכתוב את המכתב הזה, ולו כדי שנשים כמוני ידעו שמה ששומעים מכאן - התקשורת של חברותא, לא תמיד שומעים משם - התקשורת הכללית, הרדודה והשטחית. 

 

גלית