"פרפרי", היה בעל הגישה השמרנית יותר: תירגע, תפסיק לחלום ובעיקר תפסיק לדמיין... אני כבר מתחיל לפחד לגבך... אתה מפתח תסמינים של סכיזופרן היפוכונדר בעל נטייה אובססיבית קומפולסיבית... תראה פרי, עם טיפת מינון יתר, שלוש פעמים ביום, ועם תמיכה צמודה שלי, נראה לי שעוד נתגבר על זה.. ביחד כמובן... 

פרי, המשיך לחלום, לתכנן ולרצות.  

אז למה אנו טורחים כל כך לפני פסח, (-מעבר לחיפוש אחר החמץ כדרישת ההלכה, כמובן-) האם כל זה לכבוד בת הדודה שתגיע להתארח בליל הסדר? לכבוד החליפה החדשה שנקנה? שמא לכבוד הנעליים החדשות?

חג פסח, מציע לנו להיכנס לאוצרותיו של אלוקים, לאוצר בו נמצא הנשק שאיתו אמורים להצליח ולצלוח, לפצח ולנצח, את ניסיונו (-מבחנו הרוחני) של הדור האחרון, דור ה"עיקבתא דמשיחא" זה נקרא. בדור הזה, אנו רובצים בתוך "שער החמישים של הטומאה". שער החמישים הזה, נחשב ה"הסתר" הכי גדול - הערפול הכי קשה מלראות את הרובד הרוחני של המציאות, שזה אומר, מיסוך עשן כבד, סביב הסיבה האמיתית, לשמה אנו עוברים עשרות שנים בתחנת העולם הזה.

האויב האורב מבעד לשער החמישים, הינו "חוסר אמונה". אנו יכולים לבחון את עצמנו: האם אנו שלווים כלפי מאורעות חיינו השונים, שלווים כלפי ה"קשיים" בחיינו. שמא דווקא אנו חשים מאוימים וחסרי אונים מול בעיות הילד והילדה, הפרנסה או הדיאטה, הבעיות בעבודה או החבר שמנסה לשים לי רגל ו"להפילני"...

הנשק, הינו "אמונה". "עבודת האמונה" מלמדת: הסתכל סביבך, על כל תנאי חייך, על כל דמיונות "בעיותיך" ותבין, שאלו, ובדיוק אלו, אלו הם תנאי חייך האופטימאליים, תנאי חייך המושלמים בדיוק המקסימאלי, בדיוק האלוקי, של מי שברא את העולם. כן, את העולם הכל כך מורכב הזה, שאת מרכיביו חוקרים במגמות רבות באקדמיה, ומידי יום ביומו, מגלים המדענים, עד כמה מורכבותו האינסופית של העולם, הינה מושלמת ופועלת באינטגרציה מלאה ומרשימה, בין כול חלקיקי המציאות. מערכות מגבות מערכות, והדיוק, אבסולוטי...

לגבי  רשימת משאלותינו: אם היה לי כסף / רכב טוב / בעל מבין / אישה לא מלחיצה / ילדים נורמאליים / בוס שאיננו מלחיץ ומציק... אם הייתי בן של... אם הייתי רזה... אם הייתי כמו... אם רק היה לי טבע אמיץ ונועז... אם הייתי יפה... אם הייתי בריא... הרשימה הזו, הינה רשימת הרטינה כלפי הבורא: הנהגתך, לוקה בחסר –חס ושלום- אם רק הייתה נותן לי כך וכך, הכול היה בסדר!

מכורים לשגרה: קצת הנאות וקצת צרות.   

יש לנו דעות מאוד מסודרות וברורות לגבי חיינו. יש לנו כמעין שלוות - שיגרת דברים טובים מסוימים וצרות מסוימות: אני יודע היטב, מהם הדברים הטובים בחיי ומה הן הצרות שלי. אני יודע היטב, מי האוהבים שלי ומי האויבים שלי. אמנם, לפתע, כששומעים את "אמת האמונה" שהיא בעצם מלמדת שאין לנו צרות בחיים, שאין לנו אויבים, שאין לנו קשיים, זה מערער, את קונספציית חיי, את ה"אמת" שבניתי סביבי, זה מערער לי את ההבנה, שעד עכשיו הייתה לי שליטה במצב וידעתי, מי נגד מי ולמה בגלל מה...

קשה לשמוע, שהתפיסה שלי הייתה מוטעית, מדומיינת, אשלייתית... שהתפיסה שלי הייתה הזויה, וצבועה בצבעים כל כך מוחשיים, ואני, כן אני, הלכתי שולל כל חיי??? הרי אני חכם! הרי השכן באמת באמת רשע מרושע, והרי, והרי,... הרי, שאנחנו, מ-פ-ח-ד-י-ם להתעורר מהסרט האומלל עלי אדמות, הסרט שרוצה שאני לא אהיה קרוב לאבא שבשמים ושליו מאויבים ומתחרים, בטוח בחיים, שמח ומאושר. הסרט, שהבימאי שלו, הוא האויב הכי גדול שלי עלי אדמות המחכה לי בסיבוב גן עדן פינת גיהינום – מדומיינים "שיודעים לקרוא את המציאות" פינת מאמינים שמסופקים מסביבתם ונהנים ממה שיש להם בחיים כרגע.

האם אנו רוצים לצאת לחירות כמו "פרי", או שאנו רוצים להישאר גלמים כ"פרפרי"?

חג הבשורה הגדולה מגיע – החג שחז"ל קוראים לו "ראש השנה לאמונה" אז, אם אנו עובדים קשה לפני החג בשביל לקבל את מתנת האמת של החיים, זה שווה...