נדון הפעם על נושא אחד בפרשה. מידת הענווה.

באיגרת הרמב"ן, (רבי משה בן נחמן) ששלח למשפחתו, מדגיש הרמב"ן את המידה הטובה מכל המידות כולם. והנה לשונו: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם. וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על ליבך מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל המידות טובות.... אז תשרה עליך רוח השכינה, וזיו כבודה, וחיי עולם הבא. ועתה בני דע וראה, כי המתגאה בליבו על הבריות, מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים... וכו'..."

 

הרמב"ן מותח קו בין מידת הכעס-והגאווה לבין מידת הנחת - הענווה.

אפילו שידוע על פי היהדות שאדם צריך תמיד להתנהג במידה האמצעית. דהיינו לא להיות קמצן ולא להיות פזרן מידי. לא לאכול מידי ולא לצום. לא לרוץ אחרי כל ההנאות כל היום וגם לא להסתגף. לא להתהולל כל הזמן וגם לא להיות בצער, אלא בשמחה, שהיא באמצע.

(אכן, אם אדם רואה שהוא קרוב מידי לאחת הקצוות. לדוגמא: הוא רואה שהוא קמצן בצורה קיצונית, אומר הרמב"ם שילך עד הסוף לכיוון השני, שיפזר הרבה וזה יאזן אותו. כמו ברזל שאם הוא מתוח לצד אחד, צריך לכופף אותו לצד השני ואז הוא מתאזן. אבל במקרה הרגיל על אדם להיות ממוצע בין המידות. נורמלי.)

אבל במידות אלו, הכעס והגאווה, אומר הרמב"ן, על האדם להתרחק עד הסוף מכעס וגאווה ולהיות עניו ורגוע.

ואם נשאל: כיצד יכול אדם להיות רגוע ולא להתעצבן? (אמר פעם כעסן אחד, זה לא שאני עצבני... מעצבנים אותי...).

התשובה היא: אם אדם יהיה עניו, הוא ממילא לא יכעס כי הוא יגלה שרוב הפעמים אין לו סיבה לכעוס בכלל.

לדוגמא: נהג מתנגש ברכבו של השני. בחניה. הוא לא שם לב ושרט לו את האוטו. הוא אדם רע? לא! אבל קרתה לו טעות. איך זה נקרא? תאונה. הנהג השני יוצא עצבני ומתחיל לצרוח עליו. הוא כועס! למה? כי הוא גאוותן. מישהו פגע ברכב שלו ופגע לו בגאווה. אלמלא היה גאוותן, היה מיד מבין שבמקרה הוא היום בצד הנפגע. מחר הוא יכול להיות זה שפוגע בטעות.

לעומת זאת הבה נראה איך מתנהג אדם עניו.

מסופר על אחד מגדולי ישראל שרצה מאוד ללבוש טלית קטן מבד שנתפר בארץ ישראל.

הוא היה בחוץ לארץ עוד לפני עידן המטוסים והוא חיפש המון זמן אדם שמפליג בספינה לארץ ישראל, שהוא יוכל לבקש ממנו להיכנס לחייט בארץ ישראל ולהביא לו ממנו בד שנתפר בארץ הקודש.

והנה יום אחד נודע לו שבעיירה רחוקה מרחק של יומיים נסיעה בעגלה, יש סוחר שנוסע בקרוב להביא סחורה לארץ ישראל וממנה.

הרב התאמץ ושכר עגלה עם עגלון לארבעה ימים, יומיים נסיעה לכל כיוון.
לפי הכתובת שהביאו לו הוא מצא את בית הסוחר ונקש בדלת ביתו. כששמע הסוחר את הבקשה, סירב מכל וכל. הוא טען שהוא יוצא עכשיו להפלגה ארוכה מאוד, הוא מוביל שלוש ספינות מלאות סחורה ומחזיר אותם מלאות בסחורה אחרת. הוא יחזור רק בעוד כמה חודשים ואין לו ראש לדברים האלה. הוא מצטער אבל אין באפשרותו למלא את בקשת הרב.רק לאחר תחנונים אדירים שכללו הבטחה לתשלום רב, ניאות הסוחר לבקשה.

הרב חזר לביתו, והודיע לבני הבית שבעוד שבעה חודשים תגיע בע"ה הציצית הנכספת! כולם שמחו בשמחתו. ואז ביקש מהם הרב להשתדל לחסוך בהוצאות בחודשים הקרובים על מנת שהוא יוכל לשלם לסוחר את הסכום הגבוה שהבטיח.

כל יום היה הרב מסתכל בלוח השנה ומחכה לתום שבעת החודשים. לרגע שבו הוא יקבל לידיו את הבד מארץ ישראל.

ואכן, לאחר ציפיה דרוכה הגיע היום המיוחל.הרב השכים בבוקר ויצא עם העגלון לביתו של הסוחר. לאחר יומיים של נסיעה בגשם ובשלג... הנה הם בביתו של הסוחר.

הסוחר כבר חיכה לרב ולאחר שקיבל את צרור הכסף הוא מוציא חתיכת בד ונותנה לרב. "הנה בד לעשות ממנו ציצית כמו שביקשת!"הרב לוקח לידיו את הבד, ומנשק אותו כמו ספר תורה ועיניו זולגות דמעות של שמחה והתרגשות. והוא מיד יוצא בחזרה יומיים נסיעה למקום מגוריו.

בעיירה ששון ושמחה, כולם כבר יודעים בשביל מה נסע הרב.

הרב נוסע היישר לבית הכנסת ושם הוא מודיע לכולם בשמחה שהערב הבד ימסר לחייט הכי טוב והכי צדיק בעיר, כדי שיחתוך אותו לארבע כנפות, מרובע, וכן יעשה חור גדול שיהיה אפשר ללבוש את הטלית קטן. ומחר - מבטיח הרב - מי שירצה יוכל לגשת אלי אחרי התפילה ואני אתן לו גם ללבוש את הטלית מארץ ישראל!

הרב נכנס לבית החייט וביקש ממנו: "לך למקוה, תטבול לשם הכנת ציצית ובקדושה ובטהרה תכין לי את הציצית."

החייט לקח את הבד בחרדת קודש והלך איתו הביתה. הוא עשה את כל מה שביקש הרב. התפלל בכוונה וניגש לביצוע שלב א'.

החייט חתך את הבד לארבע כנפות ישרות בדיוק כמו שצריך.
כעת הוא ניגש לשלב השני שפשוט יותר מקודמו.הוא ניגש לעשות את החור. כיצד? הוא מקפל לשתיים את הבד וגוזר ממנו חצי עיגול! אך... אוי! דבר נורא קרה! במקום לקפל את הבד לשניים ולגזור חצי עיגול החייט קיפל את הבד לארבע!
 
ומה התוצאה? שני חורים!!! הציצית פסולה!!!

החייט בכה כל הלילה על האכזבה הגדולה שהוא הנחיל לרב... שלא לדבר על ההפסד הכספי והמאמצים...

מיד בבוקר הוא הגיע לרב, הרב חיכה לו ער, הוא לא הלך לישון כל הלילה מהתרגשות...החייט ניגש לרב ומסר לו את הטלית קטן מקופלת, הוא לא יודע איך ומה לומר...

הרב פותח בידיים רועדות את הטלית ו...מגלה את שני החורים...

הוא מתבונן באהבה בבד שהוא כל כך טרח להשיגו ועוצם את עיניו.

דממת מוות. החייט כובש את פניו בקרקע ומרגיש שהוא רוצה שהאדמת תבלע אותו.לבסוף הוא מרים את ראשו לרב ואיננו מאמין למראה עיניו. הרב מחייך!!!

הרב מחייך אליו ובקול שעדין מורגש בו הכאב אומר לו: "תודה רבה שעשית שני חורים, אני צריך את שניהם!"

"מה?" מגמגם החייט."אני צריך שני חורים לטלית!" אומר לו הרב.

"לשם מה?!" שואל החייט.

"חור אחד בשביל הטלית, כמו בכל טלית, וחור שני עוד יותר חשוב. החור השני נועד לבדוק את מידת הכעס שלי".

החייט לא מאמין למשמע אוזניו אך הרב ממשיך: "אם אכעס עליך על החור השני לא שווה כל המצווה, זהו רצון השם ואני אקבל אותו באהבה."

זוהי מידת הענווה. וכך כשאדם באמת עניו, הוא נמנע מכעס.