וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה: 

מדרש אגדה זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו בירכו . ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים, הלא הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ. (רש"י)

 

בכל מקום שמקדים רש"י את דברי המדרש לפשוטו של מקרא, הסיבה היא שיש כאן קושי לבאר את המקרא על פי דרך הפשט; ואכן הקשר בין שני הפסוקים שלפנינו טעון ביאור. מדוע חביבות זו שניתנה לאברהם מחייבת להביא אותו בסוד העונש הצפוי לסדום ?

 

לכאורה, אין כל ענין משותף בין הצדיקים שעליהם העולם עומד, לבין הרשעים מבַלי עולם. הללו בונים והללו סותרים, הללו זוכים לחיי עולם והללו עתידם בשאול תחתית. ובכל זאת, בלי שיהיה ביניהם כל מגע, הם שותפים בעיסקת חליפין הדדית.

 

מצד אחד, אין הרשעים מתקיימים אלא בזכות הצדיקים. ברור הדבר, שאין להקב"ה כל ענין לפרנס את העולם כאשר מכעיסים לפניו; כל השפע שמקבלים הרשעים בעולם הזה אינו מגיע אליהם אלא באמצעות הצדיקים. מאידך, גם הצדיקים יוצאים נשכרים, כי הם מקבלים את חלקם של הרשעים בעולם הבא, וכך אמרו חז"ל באבות (ה,ב) "עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל שכר כולם ". 

 

אין זה מקרה, שבעולם הזה נהנים הרשעים מן הצדיקים, ובעולם הבא זוכים הצדיקים ליהנות מחלק הרשעים. יסוד הדברים הוא אחד: זהו הכלל של "זה נהנה וזה לא חסר ". 

 

לצדיקים יש זכות לקבל שפע מברכת העולם הזה אך, אין להם ענין בכך, שהרי אין להם כל הנאה מעניני העולם הזה, כמו שהכריז רבינו הקדוש לפני פטירתו: "רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה". כיון שכך, מעבירים הצדיקים את חלקם בשפע הגשמי לעולם כולו, מדין "זה נהנה וזה לא חסר". "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ". 

 

לרשעים יש חלק בעולם הבא, מגיע להם גמול על המצוות שקיימו בעולם הזה. אולם דא עקא, אין להם אפשרות לקבל את חלקם, משום שאינם ראויים לכך; נמצא שחלקם בעוה"ב מונח כאבן שאין לו הופכין. בדין הוא, אם כן, שמדין "זה נהנה וזה לא חסר" יועבר חלק זה לצדיקים, שבידם ליהנות ממנו .

 

על זה אמר דוד המלך ע"ה: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם". 

 

בצדק נוטלים הצדיקים את חלק הרשעים בגן עדן ואין בכך עוולה, שהרי בלאו הכי אין ביד הרשעים לנוח בגן עדן, ולכן בית דין של מעלה "כופין על מדת סדום" ומעבירים את חלקם לצדיקים .

 

נמצא שכל אחד מתקיים על הכלל של "זה נהנה וזה לא חסר"; לרשע אין זכות קיום עצמית בעולם הזה, אך מדין זה נהנה וזה לא חסר הוא זוכה להתקיים על חשבון הצדיקים' ואילו הצדיקים מיישמים זאת ביחס לחלקם בעולם הבא.

 

במה דברים אמורים? במי שאין עינו צרה בהנאת חבירו, וכאשר אין לו שימוש בדבר הוא מוכן לאפשר לחבירו ליהנות מרכושו. אך אנשי סדום, כידוע, התנגדו לכך בכל תוקף. כל השקפת חייהם התבססה על הכלל: "שלי שלי, שלך שלך". ליהנות מזולתו, זהו לדידם חטא בל יכופר, והמהנה את חבירו משלו מכשיל אותו בעבירה חמורה.

 

ברור, אם כן, שלאנשי סדום לא היתה כל זכות לנצל את הכלל של "זה נהנה וזה לא חסר" לטובתם, וזכות קיומם בעולם לא היתה יכולה להתבסס על ההנאה מחלקו של הצדיק. כיון שכן, הגיע חשבונם השוטף מהר מאד למצב של "משיכת יתר ; " התוצאה לא איחרה לבוא.

 

 

אנשי סדום לא עברו עבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים; הם אפילו לא עברו על איסור גזל. 

 

הם "רק" ביקשו לקיים את שורת הדין, לא רצו "לפרגן" לזולת ליהנות מרכושם לפנים משורת הדין. עונשם הנורא מבהיר לנו, שללא וויתור ונתינה הדדיים, ללא "זה נהנה וזה לא חסר" אין קיום לבריאה. 

 

זהו הקשר בין אברהם אבינו לסדום. הוא היה זה שסיפק לכל העולם את שפע הברכה הגשמית, "ונברכו בו כל גויי הארץ", ובתמורה קיבל מהם את השפע הנצחי של עולם הבא. אנשי סדום היו אלה שביקשו לסכל את הנתינה ההדדית, הם ביקשו את קיום העולם בכלל ואת זכותו של אברהם אבינו בפרט, ועל כן אמר הקב"ה: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה".

 

ע"פ פנים יפות