'שנאה' שכולה אהבה | עלון בית דוד

וישכם אברהם בבקר, ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר, שם על שכמה ואת הילד וישלחה, ותלך ותתע במדבר באר שבע. (כא, יד)

ולא [נתן לו] כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה (רש"י)

 

מדברי רש"י עולה, שישמעאל גורש מבית אביו בבושה, בעירום ובחוסר כל; אברהם אבינו התייחס אליו כבן סורר וניתק את קשריו עמו, לאחר שיצא לתרבות רעה. מפתיע, אם כן, לראות בהמשך הפרשה על הפסוק "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת", את דברי רש"י שם: "אמר לו [הקב"ה] אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב". כיצד ניתן ליישב את דברי רש"י בשני המקומות, כיצד יתכן שאברהם אהב ושנא את ישמעאל בבת אחת?

 

"שנאה" ו"אהבה" הם מושגים שנתפסים אצלנו כענין של רגש. אהבה היא רגש חיובי, ושנאה היא רגש שלילי, ולכן האוהב הוא אדם בעל מדות טובות, ואילו השנאה היא תוצאה של מדות רעות. כך הם פני הדברים אצל רוב בני אדם, ובאמת לא יתכן שהאהבה והשנאה ידורו בכפיפה אחת, כאשר מקורם ברגש, כי הרגש אינו מסוגל לעשות אבחנות ולהשליט לסירוגין מדות המנוגדות זו לזו בתכלית הניגוד.

 

אך יש אהבה ושנאה, שאינם תולדת הרגש. מצינו אהבה ושנאה אצל הקב"ה: "ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו", "שש הנה שנאה", "אהבתי אתכם אמר ה'", "'ועוז מלך משפט אהב". אצל הקב"ה לא שייך מושג של "רגש" חייבים איפוא לומר שקיימת גם אהבה - שנאה שכלית, שפירושם "מצב של קירוב" ו"מצב של ריחוק".

 

גם אצל האדם קיים מושג זה, כאשר אינו קשור לדבר מבחינה רגשית, והתייחסותו היא שכלית בלבד. במצב זה

יכולים האהבה והשנאה להופיע יחד; יכול אדם "לאהוב" מאכל מסוים בשל טעמו הטוב, ובכל זאת "לשנוא" אותו בשל הנזק שהוא גורם לבריאותו.

 

אברהם אבינו היה דבוק בבוראו ובמדותיו, ולכן לא היתה קיימת אצלו שנאה רגשית, ואף לא אהבה רגשית. מקור

האהבה היה בהכרה שכלית של רצון לקרב, ומקור השנאה היה בהכרה שיש הכרח לרחק; הרגש היה קיים, אך כגורם

משני, הוא בא כתוצאה של החלטה שכלית, ולא כגורם עצמאי. לכן היתה אפשרות שישכנו בלבו האהבה והשנאה

בכפיפה אחת. הוא היה מסוגל להשליט את האהבה רק במדה שהיא מוצדקת, ובמדת הצורך להחליף אותה בשנאה.

הוא אהב את ישמעאל משום שהיה בנו, והוא שנא אותו על מה שיצא לתרבות רעה, ואין כאן כל סתירה.

 

יתירה מזו: שנאה אמיתית, שאין בה תערובת של נגיעה אישית, שכולה לשם שמים, זקוקה לאהבה.

חז"ל אמרו שבשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה. כבר הקשה המהרש"א ממה שאמרו שבשעה שעושין רצונו של מקום "פניהם איש אל אחיו", ובשעה שאין עושין רצונו של מקום "פניהם אל הבית", והרי בשעת החורבן בודאי היה מצב של "אין עושין רצונו של מקום", כיצד אם כן מצאו אותם "מעורים זה בזה"?

 

כוונה עמוקה היתה כאן. בשעת החורבן שהצרות היו למעלה ממושגי אנוש, היה מקום לחשוב שזהו "מצב של שנאה",

כאדם המתנקם משונאו ומבקש להביא עליו יסורים ללא גבול, ככל שיעלה בידו. בשעה זו היה הכרח להראות, שגם

כאשר רואים שנאה מצד הקב"ה, אין זה משום שנעלמה האהבה. אדרבה, האהבה חיה וקיימת, הכרובים מעורים

זה בזה, וכל העונשים אינם באים עלינו אלא משום שיש הכרח וצורך בכך. רק אחרי שיש שפע של אהבה, יכולה

השנאה לעשות את שלה, משום ששנאה זו אינה סותרת את האהבה אלא משלימה אותה.

 

בשעה שלוט ומשפחתו ברחו מסדום, הוזהרו שלא יביטו אחריהם, כדי שלא יראו את הפיכתה של סדום. אשתו של

לוט הביטה אחריה ומיד הפכה לנציב מלח. הרמב"ן מבאר בשם חז"ל, שסיבת הדבר היה משום שבשעה שהמטיר

הקב"ה על סדום גפרית ומלח, היתה השכינה שרויה שם, ומי שמביט במקום גילוי השכינה נאמר עליו "לא יראני

האדם וחי". נמצא שבשעת העונש והחורבן זכו אנשי סדום לגילוי שכינה, להתקרבות להקב"ה. בודאי שלא היו ראויים לכך, ובכל זאת היה הכרח להראות להם חיבה אהבה, כדי שהעונש יקבל את המימד הנכון, כדי שיהיה ברור שאין כאן

"מלחמה אישית" אלא תיקון העולם כולו.

 

ע"פ שיחות הגר"ח שמואלביץ

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן