זקוק האדם איפוא ל"שומר ראש" שילווה אותו באופן תמידי, ונשקו דרוך ללא הרף על מנת לקדם את פני הרעה. אדם שראשו שקוע בתורה, מרגיל את עצמו בכך שכל מחשבה וכל פעולה תהא נתונה לביקורת התורה, ויש ברשותו מנגנון שמירה העונה על הצרכים. 

 

יתירה מזו: לעתים קרובות יש מילים תמימות, שבאמת הן הרות אסון, כגון תוכחה שאינה במקום, או גערה הנאמרת מתוך מניעים שליליים, או מתוך אי הבנת הזולת. דרושה מדה מרובה של תבונה כדי לגלות את הסכנה, ותבונה זו נרכשת מתוך התעמקות בדברי חז"ל, שבאמצעותם יכול האדם לטהר את שכלו ואת מדותיו.

 

הגדר הטוב יותר והחזק ביותר בשמירת הדיבור היא ההתעסקות בטובת הזולת, מתוך כוונה טהורה להיטיב עם הבריות. השורש שממנו צומחים לשון הרע ורכילות, הוא צרות העין והקנאה בזולת. מי שמתרגל לראות את השלילה, ולדון את כל אדם לכף חובה, יכשל ללא ספק בחטא הלשון. "רק עשה טוב", העין הטובה שאדם משליט במחשבתו ובמעשיו, הם התרופה האמיתית למחלה אנושה זו .

 

 

"כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן פשוט", כלומר: לא ידעתי עד היכן מתפשט תחילת הפסוק, לא ידעתי שהמילים "סור מרע ועשה טוב" גם הם שייכים לנושא של "נצור לשונך", כי חשבתי שדי ב"סור מרע" בלבד. אך משהכריז הרוכל "מאן בעי חיי", הבנתי ששמירת הלשון אינו ענין של "מניעת המוות" בלבד; יש כאן דרך חיים חדשה, הגורם למהפך בגישת האדם אל החיים, גישה חיובית יותר, וחיים שכל רגע ורגע הם מכוונים על ידי התורה.

 

"לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע", אם ברצוננו לרפא את המצורע לחלוטין ולעקור מתוכו את שורש המחלה, יש להביאו אל הכהן על מנת שילמד אותו תורה, ודרכי התורה.