"אני אומר לך" לחשה לו, "בכל פעם שאתה פוגע בי, כועס עלי, ומעליב אותי. אני לא רוצה לפתוח מריבה בינינו ולכן עשיתי לי מנהג. כל פעם שאתה מדבר אלי לא יפה, אני יוצאת החוצה לגינה להירגע. אני תוקעת מסמר בעץ וכך אני נרגעת ושבה הביתה לאחר מספר דקות..."

"ואוו," חשב האיש והתחיל לדמיין את המסמרים הרבים התקועים בעץ. זה עשה לו רע... הוא שתק ככה עגום כולו ולפתע הבזיק במוחו רעיון. הוא שאל את אישתו "אם אני אתנהג אליך מהיום יפה, את מסכימה כל יום להוציא מסמר אחד?"

"כן" הנהנה האישה.

ואכן, מאותו יום ואילך, הוא שינה את התנהגותו. כיבד את רעייתו ושידר לה אהבה.

עברה שנה. בוקר אחד פנתה אליו רעייתו: "היום, אם תתנהג כמו בשנה האחרונה אני מוציאה את המסמר האחרון!"
הבעל התרגש כולו והעניק לה יום מאושר ושמח, כמו שלא נתן לה מחייו.

ואכן, לאחר ארוחת הערב, יצאה האישה לחצר והוציאה את המסמר האחרון, כשבעלה הולך לידה כולו אושר ושמחה.
כשהוציאה את המסמר האחרון, חשב בעלה: "איזה יופי! הפרק הרע ההוא מאחורינו. ואפילו העז לטפוח לעצמו על השכם. כל הכבוד לי"
לפני שישובו הביתה הוא נתן עוד מבט גאה בעץ, אך לא... אבוי, העץ היה כולו מחורר מהמסמרים...
הוא הביט ברעייתו והשפיל את עיניו כשהיא אמרה בשקט "כמו העץ, גם אני עדיין מלאה חורים... כל הפגיעות והכאב מהעבר שפצעת את ליבי עדיין מכאיבים, גם אם המסמר בחוץ."

בפרשתינו אומרת התורה: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. צריך להבין למה כתוב בלשון יחיד, הלוא מצוות השופטים היא מצווה ציבורית, מסבירים בעלי המוסר: בכל שערי הגוף יש שוטרים לסגור אותם. יש מחסום לעיניים, גם את האף והאוזניים אפשר לסתום עם האצבעות... אבל לפה יש שני מחסומים, שיניים ושפתיים. הפה צריך שמירה מיוחדת מכיון שאם נתבונן שניה ונראה כמה מסמרים אנחנו תוקעים לאנשים וממשיכים הלאה כאילו כלום...

וגם אם אנחנו נעצור אי פעם להוציא את המסמר, ונשוב ונבקש סליחה, החור – הוא עדיין נשאר. צריך להתאמץ מאוד מאוד בשביל לסתום אותו אם בכלל.
אומרים בשמו של ה"חפץ חיים": יש לנו שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי נחיריים, ופה אחד.
תסתכל הרבה, תמשש, תריח ותשמע. אבל למען השם, שקול מילים. כי הם שוקלות. אוהו שוקלות...