לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

כל אחד מסוגל | עלון בית דוד

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, והיה לאכל, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים. (לא, יז-יח)

לכאורה מדובר כאן במצב של חרטה והכרה בחטא. עם ישראל הגיע להכרה שצרותיו אינם אלא תוצאה של "אין אלהי בקרבי". אך מהמשך המקרא עולה שהכרה זו לא הביאה עמה התקרבות לה', ואדרבה התוצאה היא הפוכה: "ואנכי הסתר אסתיר פני". מה אם כן, פשר הוידוי "על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה"? אם אכן הגיעו להכרה זו, מדוע לא מסיקים ממנה את המסקנה המתבקשת?

ה שפת אמת" מבאר, שכאשר עורך אדם חשבון הנפש ומגיע להכרת החטא, יש לפניו שתי דרכים. אם יש בלבו כמיהה אמיתית להתקרב אל ה', אכן תשמש לו הכרת מצבו העגום כמנוף לחזרה בתשובה. אך בהעדר רצון לחזור בתשובה, תגרום לו הכרת החטא להתרחק מהקב"ה, יצרו הרע ישכנע אותו, שבמצב שלו אין לו סיכוי לחזור לכור מחצבתו זה. המצב המתואר כאן; לאחר שימצאוהו "רעות רבות וצרות" הוא יתעורר ויכיר בכך שהחטא הוא שגרם לכל זה, אך המסקנה תהיה "אין אלהי בקרבי", אין לי כל שייכות לקדושה, שערי תשובה ננעלו בפני.

 

המילים "על כי אין אלהי בקרבי" אינם אלא כפירה במסוה של הרהורי חרטה. לא יתכן מצב שהאדם מנותק לחלוטין מהקב"ה. במצב הגרוע ביותר שהאדם נמצא בו, הניצוץ האלהי עדיין חבוי בתוכו. אדם המנמק את תלישתו מדברים שבקדושה בכך, שאין הוא מסוגל, ולא נולד לזה, יידע שזו עצת היצר. "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", לאמיתו של דבר יש כאן "הסתר פנים" בלבד. הקב"ה נמצא אתנו בכל מצב, אלא שהנהגתו אתנו היא בצורה מוסתרת.

 

בימים הנוראים חובה עלינו לחוש חרדת הדין. מי שמתהלך בימים אלה בשוויון נפש, מעיד על עצמו שהמשפט אינו נוגע ללבו. "בעשרת ימי תשובה הירא את דבר ה' לבו יחיל בקרבו, בדעתו שכל מעשיו בספר נכתבים ... כי האדם נדון בראש השנה וגזר דינו נחתם ביום הכיפורים. ובעת אשר ידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם הלוא יחרד חרדה גדולה ... ולא תעלה רוחו לפנות ימין ושמאל ולהתעסק ביתר חפציו" (שערי תשובה ב-יד). אך מאידך, הרי אנו מצווים לאכול ולשתות ולשמוח בראש השנה, ולהיות בטוח בצדקת דינו של הקב"ה. כיצד ניתן ליישב את שתי ההרגשות שלכאורה מהוות סתירה גלויה?

 

מדי יום ביומו אנו אומרים בעשרת ימי תשובה: "כי עמך הסליחה, למען תורא". פסוק זה אינו מובן, לכאורה. בנוהג שבעולם, אדם תקיף העומד על שלו, חוששים ממנו, מתיראים ממנו, ואילו אל אדם סלחני מתייחסים בחיבה, אך לא בפחד. אם אכן "עמך הסליחה", מדוע על ידי זה "תִּוָרֵא", מדוע יראים מהקב"ה? 

 

הגרא"א דסלר במכתב מאליהו מבאר, שאין אדם מרגיש יראה ופחד אלא במקום שיש לפניו שתי אפשרויות. לדוגמה, מי שצריך לעבור מבחן גורלי חושש מפני התוצאות, מפני שאינו בטוח אם יעבור או ייכשל. גם אם הוא בטוח בהצלחתו, עדיין עצם האפשרות של הכשלון מטילה עליו פחד. אך מי שיודע שאין לו כל סיכוי לעבור, אינו מפחד מהמבחן. כיון שהאפשרות להצליח אינה קיימת במציאות, הרי הוא כבר השלים עם התוצאות, ואין כאן דבר שיפחיד אותו.

 

אילו היינו בטוחים שריבוי החטאים אינו משאיר לנו כל סיכוי ביום הדין, לא היינו צריכים לחוש חרדה אלא עצבות של ייאוש. המשפט הרי הוא "ענין סגור מראש", הכשלון בטוח. השמחה של יום הדין באה לגרש את תחושת היאוש, להפיח בנו את התקוה ואת הבטחון ש"עמך הסליחה" בכל מצב. ויחד עם התקוה, באה חרדת הדין: הידיעה ש"עמך הסליחה", שעדיין אין הכל אבוד, שגם במצב הגרוע ביותר יש מקום לסליחה, מחזירה אותנו למצב של מתח, של פחד מפני הבאות.

 

בנוהג שבעולם, הפחד גורם לשיתוק ולבלבול. אך כיון שלפחד זה מתלווה השמחה והתקוה, אין הוא גורם לדכאון, אלא הוא מעורר ומדרבן לתקן את מה שאפשר, הוא מחזק את התחושה ש"יש אלהי בקרבי", שאין לך אדם שאין לו אפשרות להתקדש ולהטהר, אם רק רצונו בכך.

 

ע"פ שיעור ליום השבת

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן