הרצון להיטיב | יעב קב

• הדפסה
• דואל

בשני הפרקים הקודמים שאלנו מספר שאלות. כדי לענות ולהסביר, נפתח בשאלה יסודית, אולי ה-שאלה. עבור איזו תכלית ברא אלקים את האדם?


התשובה שניתן מבוססת על מה שנכתב בחז"ל וביתר פרוט בספרי הרמח"ל, וב"מכתב מאליהו" מאת הרב דסלר.


אנו מוצאים שתי סיבות לתכלית בריאת האדם. בפרק זה נעסוק במטרה הראשונה:

א. התכלית הראשונה: רצון הקב"ה להיטיב


הקדוש ברוך הוא, הוא תכלית הטוב. בהיותו כך – רצונו להיטיב.

אבל למי הוא ייטיב? על מנת להיטיב דרושים מוטבים. לשם כך ברא האלוקים את הבריות - להיטיב להם. זהו. הוא ברא אותנו כדי להיטיב לנו.

מיד צריך להדגיש כי ההטבה עליה אנו מדברים היא ההטבה המקסימלית, מכיון שהקב"ה חפץ להיטיב באופן המירבי.

ההטבה הזאת היא הנאה בתחום המושכלות, כלומר, הבנה "שכלית" או אינטלקטואלית במציאות ה' במידה שניתן לנברא לתפוס. ההנאה הזאת, שמונחת בה "ענוג שכלי", נקראת להתענג על ה'. הגדרה זו אינה מדויקת. ההגדרה היותר מדויקת לסוג ההטבה הזה היא שלמות רוחנית.

השתמשתי בהגדרה הנ"ל בשלב זה כדי לסבר את האוזן. לצורך מתן הטבה זו ברא הקב"ה מקום וזמן ראויים לתכלית זו- עולם השכר, הקרוי עפ"י רוב העולם הבא.

על כל פנים, מצב ההתענגות על ה' וההבנה את מציאות ה' בגבולות האפשר – אינו המצב בו אנו שרויים היום, לנוכח המגבלות שלנו להשגת התכלית המובטחת.

ואם כך נשאלת השאלה, מה תכלית חיינו בעולם זה, ומדוע לא שמנו מיד הקב"ה במקום שבו נתענג על זיו שכינתו? אלא עלינו לעבור קודם לכן תלאות החיים בעולם הזה.

הסיבה לכך נעוצה בזאת שהקב"ה ראה לנכון שאנו המוטבים נהיה ראויים להטבה זאת מצד עצמנו.

המשמעות של אי היות אדם ראוי מצד עצמו, היא כאדם המקבל לחם חסד, היודע שאינו יכול להשיגו בכוחות עצמו. ידיעה זו היא מקור להרגשת בושה, כלומר שהרצון האישי שלנו אינו יכול לקבל את הידיעה הזה, שאיננו ראויים לדבר כלשהו. ומכיוון שמשמעות ההטבה היא שהמוטב יהיה בעל רצון עצמי להנות, מכאן נובעת (מבחינה לוגית) ההרגשה של הבושה על אכילת לחם חסד. ("נהמא דכסופא").

אמנם על מנת להיות ראויים להטבה זו מצד עצמנו (על המשמעות המעשית יותר נידון בהמשך) עלינו כמובן להשיג את השלמות הזאת מרצוננו הטוב ולא בכפיה.