בסוף הכל צף | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

חילול שם שמים, במובן הפשוט של המונח, הוא מעשה עבירה הנעשה בפומבי, כך ש'שם שמים' המקבל יחס של זלזול או התעלמות אצל החוטא – מתחלל.

אלא שאם כך, כיצד ניתן לחלל את שם ה' 'בסתר' כמו שאומר רבי יוחנן בן ברוקא? הלא איש לא מבחין בעבריין שעושה את מעשהו האסור בחדרי חדרים? ובכלל מה הוא העונש הלא מידתי של 'נפרעים ממנו בגלוי', הלא הוא את מעשיו עשה הוא בסתר, מדוע יש להיפרע ממנו בפומבי? התשובה הרווחת בין המפרשים היא שהעובר עבירה במזיד, להכעיס את ה' ולמרוד בו, הרי שחילל הוא את ה' בינו לבין עצמו, שכן במעשהו הוא מוכיח כי אין פחד ה' לנגד עיניו, ובמרחב המצומצם שלו אין מקום לכבוד שמים, וכי ה' חלילה לא מצוי בעולם. העונש הפומבי מוכיח לאיש כי הקב"ה בהחלט קיים בעולם, וכי עבירות, גם אם הן חבויות, לא נעלמות מלפניו, ועל הכל יש דין וחשבון.

במאמר זה אני מבקש להציע דרך אחרת להבנת המשנה – דרך שיש בה אמת חברתית חריפה.

התמורות הטכנולוגיות המאפיינות את עשרים השנים האחרונות העלו לתודעה העולמית אתר מידע אינטרנטי בשם ויקיליקס שיצר לא מעט זעזועים דיפלומטיים ברחבי תבל. מהו ויקיליקס? אתר אינטרנט זה שם לו למטרה לפעול כנגד משטרי דיכוי שונים בעולם והוא מתמחה בחשיפות ובהדלפות סודיות של פרוטוקולים מגופי ממשל שונים ומן חדריהם הסודיים ביותר. באתר אלפי מתנדבים שמעבירים אליו אין ספור מסמכים מסווגים, בהם מתועדים שיחות ומידעים בעלי סיווג בטחוני רגיש, שהופכים כעת לנחלת הכלל.

האתר החתרני לא מבחין בין המדינות והוא חושף אמירות קשות וטקסטים מהפכניים שנאמרו בחדרי חדרים בהקשרן של מדינות מערביות שונות שקיימים ביניהם, לכאורה, יחסי ידידות כמו ארצות הברית, רוסיה, ישראל וגם בין מדינות ערב ואפריקה. כך למשל התגלה כי ארצות הברית 'טייחה' התעללויות קשות באסירים ערבים והרגה אזרחים עיראקיים. הפרטים שנחשפו יצרו מבוכה אדירה אצל גורמים שונים, ומפעילי האתר היו למבוקשים שצו מעצר חמור תלוי מעל לראשם. ויקיליקס הוכיח כי גם השיחות השקטות, או המעשים החבויים הזוכים לסיווג הבטחוני הגבוה ביותר – מתגלים בסופו של יום והופכים לשיחת היום.

תופעת הויקיליקס היא רק סימבול לאמת סוציולוגית חשובה: התנהגות עבריינית לא נותרת חבויה לאורך זמן. היא מחלחלת החוצה והכלל נעשה מודע לה. לא ניתן להסתיר מעשים והתנהגויות בלתי מוסריות לאורך זמן. לאנשים יש חוש ריח בלתי רגיל לזהות מי הוא אדם ישר, מי הוא אדם הגון, ומי נוהג כ'צלופח' חלקלק המצליח להרחיק מעצמו כתמים על אף שהכל יודעים כי הם קיימים בו. איך אנשים מזהים זאת? קשה לענות. לעיתים הפרטים מתגלים כמו בסיפור הויקיליקס, לעיתים קיימת תחושה חזקה המוצאת את ביטויה בהתנהגותו האינסטינקטיבית של האדם, הכמו אוטומטית, שאותה הוא לא יכול להסתיר והיא מגלה טפחיים תחת הטפח אותו ניסה להסתיר.

המחלל שם שמים בסתר, סבור בטעות, או ברמייה עצמית, כי מעשהו הרע לא יתגלה. הוא יוכל להמשיך לנהוג כרצונו בחדרי חדרים ולהציג עצמו בחוץ כאדם ישר, חיובי, הנוהג כשורה. מדובר בטעות קולוסלית. מעשים רעים לעולם לא נותרים מתחת לפני השטח, והם מבצבצים החוצה וגורמים לחילול ה'. זו הסיבה שהעונש מגיע באופן הגלוי ביותר, שכן הגמול הפומבי מבהיר כי תפיסה זו המגלה סלחנות כלפי חטא נסתר– מוטעית ביסודה. 

דוגמא מצויינת לגישה זו ניתן למצא בפרשיית דוד המלך ובת שבע, אותה גם מביא רש"י כאן כסמך לדברי רבי יוחנן. כידוע, לאחר שחטא דוד באשת אוריה, הוכיחו נתן הנביא ואף קבע את עונשו "כה אמר ה', הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחת את נשיך לעיניך ושכח עם נשיך לעיני השמש הזאת, כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש [ש"ב, יב, יא-יב]". ואמנם כפי שמתואר בפרקים הבאים [טז, כב] מרד אבשלום באביו, כבש את הארמון, ובאהל שעל הגג בא על פילגשי אביו לעיני כל ישראל.

אלא, שכבישת הארמון על ידי אבשלום ומעשהו עם הפילגשים ארעו כעשר שנים אחר פרשיית בת שבע, שכן מרד אבשלום פרץ בשנה ה- 37 למלכותו של דוד כאשר הוא היה בן 67, ואילו סיפור בת שבע היה בשנה ה- 27 למלכותו כאשר הוא בן 57 [ראה מסכת מו"ק טו,א]. עשר שנים תמימות חלפו בין שני הארועים מה שמעלה את התהיה המתבקשת האם האנשים אכן ידעו לייחס את העונש הקשה לחטא? החטא עם בת שבע נעשה בסתר, והעונש עשוי היה להיות מקושר אליו רק אילו היה מתרחש מיד והשמועות היו מתרוצצות, אולם ארוע הנעשה בעיצומו של מרד, שנים מאוחר יותר, מחמיץ לכאורה את הלקח?

מסתבר בעקבות מה שנאמר, כי חטאו של דוד פרץ אל מעבר למתחם הארמון והפך לשיחה שקטה בקרב העם. האנשים היו מודעים לכך, והניסיון השקט של המלך לא נותר בארמון המלכותי. לא ניתן להותיר מעשים קשים מתחת לפני השטח שכן בבא היום צפים הסודות ועולים. כאשר ביצע אבשלום את מעשהו המחריד בפילגשים, שיחת היום בממלכה לא היתה רק על הברוטליזם המטורף של אבשלום, אלא היא ייצרה ייחוס ישיר בין שני הארועים והצדקת הדין ברמה זו או אחרת.