"ותיראן המיילדות את האלוקים, ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ותחיין את הילדים"

מובא בגמרא [סוטא דף י"א] "ותחיין את הילדים – תנא לא דיין שלא המיתו אותן אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון".

נשאלת השאלה הרי מסירות נפשן של המיילדות מוכיחה שהיו להן מידות טובות וטוב לב, וא"כ מדוע התורה מזכירה רק את יראת האלוקים שלהן ולא את תכונותיהן ומידותיהן הטובות?

התשובה היא שהתורה באה ללמדנו שמידות טובות ונאצלות ולב רחב ככל שיהיה, לא עומדים במבחן המציאות בזמן מבחן קשה, כגון עונש קשה או סכנת חיים, ואמנם המיילדות העבריות שהיו צפויות לעונש מוות בידי פרעה על הפרת גזרתו להרוג את כל הבנים הילודים, ורק יראת האלוקים שהייתה ספוגה במיילדות סייעה להן להתעלות ולהתעלם מן הסכנה והעונש הקשה הצפוי מידי פרעה.


כיון שאין דרך התורה לחלק תארים לעושי מצווה, ברור שהתורה לא באה להלל ולשבח את צדקותן ויראת השמים של המיילדות אלא לתאר את אשר עשו בפועל, ולכן כתבה התורה "ותיראן המיילדות את האלוקים" שהמיילדות בעבודה רוחנית הגיעו לדרגת יראת אלוקים, לכן הן עמדו בניסיון והצילו את הילדים.

ובאמת המיילדות לא קיבלו שכר על הצלת הילדים או על מידותיהן הטובות, אלא על יראת השמים שלהן, שנאמר "ויהי כי יראו המילדות את האלוקים, ויעש להם בתים" ולכן השכר הוא מידה כנגד מידה שזכו לבתים של תורה ויראה.

רבינו יונה כותב בספר שערי תשובה "כי האדם חייב להכין מערכי ליבו בכל עת ולהשכין בלבו אימה ויראה מול פני ה' יתברך", משמע שבגדר חיוב המצוה "את ה' אלוקיך תירא" הכוונה להשתדל ולהתעסק בקניית מידת היראה.

ובאמת התביעה על הרשעים אינה מדוע אינם מפחדים מאלוקים, אלא מדוע לא השתדלו להתאמץ ולרכוש דרכיו ו"לאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך הכל לבבך ובכל נפשך. לשמור את מצות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצווך היום לטוב לך" כאן דרשו חז"ל "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים", לאדם ניתנה בחירה ללכת בדרך הטובה או חלילה בדרך הרעה ולכן מוסיפה התורה "לטוב לך".

אחים יקרים! הבא נתבונן בהמשך הפסוקים בפרשת עקב "הן לה' אלוקיך השמים ושמי השמים כיום הזה. ומלתם את ערלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד".

בורא עולם בחר בנו מכל העמים עקב אהבתו אותנו, הבה נמול את ערלת הלב, ונזכה לירא את ה' ואת מצוותיו נשמור באהבה ובשמחה.