כיצד משיגים אחדות? | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

והבריח התיכן בתוך הקרשים, מבריח מן הקצה אל הקצה (כו, כח)

דעות חז"ל חלוקות באשר לצורתו של בריח התיכון. יש אומרים ש"מן הקצה אל הקצה" שנאמר בו הכוונה שהיה בריח לכל צד בנפרד, בריח אחד לכל אורך צד דרום, וכן לצד צפון ולצד מערב, ויש אומרים שהיה בריח אחד שחיבר את כל שלשת הצדדים ביחד, והיה מתכופף בפינות בדרך נס.

חשבון פשוט מראה שמשקלו של כל קרש היה ארבעה טון בקירוב, ומשקלו של הדופן הדרומי והצפוני היה בערך שמונים טון כל אחד. כדי לחבר את הדפנות זו לזו לבל יפרדו זה מזה, היה צורך בחיבור המסוגל להחזיק משקל בסדר גודל זה.

מה חיבר את הדפנות זו לזו?

טבעת אחת ויחידה, שהיתה מונחת למעלה על הקרשים שבפינה; ולדעה אחת גם הבריח התיכון. ברור שאין זה אלא נס גלוי שאין לו כל הסבר טבעי.

לא כך היה בחיבור של הקרשים היחידים. כל קרש היה מחובר עם חברו בכמה חיבורים, טבעת מלמעלה ושלשה בריחים בצד הקרש. גם כאן היה צורך בנס, אך מכל מקום בחיבור הקרשים הבודדים מיעט הקב"ה בנס, ונדרש יותר לאמצעים טבעיים.

תולדות עם ישראל מלמדים אותנו, שמעולם לא איימה על גוף העם סכנה של התפוררות וכליון רוחני. תמיד היה הכלל מוכן למסור את הנפש על עיקרי הדת. הסכנה לכלל היא מכיוון אחר: היחסים של "בין אדם לחברו". קנאת איש מרעהו, היא הנגיף המסוכן המתגנב ללבם של יהודים כשרים, מפריד בינינו וגורם שנאה בין ידידים ושכנים.

בל נחשוב שזו היא בעיה של יחידים; גם במישור הכלל יש לכך השלכות מרחיקות לכת. עיקר הסיבה להתדרדרותם של מלכי ישראל בתקופת הבית הראשון, על כל תועבת העבודה זרה שהיתה שם, נעוצה בקנאה שקינאו במלכות יהודה, שמנעה מהם לעלות לירושלים לעבוד את ה' בבית המקדש.

במישור הפרט, בחיבור בין איש לרעהו, יש צורך בחיזוקים גדולים, בתקנות ובהשגחה מעולה שלא יפרדו זה מזה, שישרור השלום בין אדם לחברו. אם במישור זה שורר מצב בריא, אין סכנה לפילוג בין חלקי העם; מן השמים דואגים לכלל שישאר בשלמותו.

לזה מרמזים חיבורי הקרשים. בין קרש לקרש היה צורך בחיבור מעולה; כאן חובה להשקיע מאמצים מצדנו, ולא לסמוך על הקב"ה. ואילו בין דופן לדופן, שם די בטבעת אחת, כאן אפשר לסמוך על הנס...

יתכן שטבעת זו מהווה רמז למה שאמרו חז"ל: "גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים". באמצעות איומו של הסרת הטבעת של אחשורוש ניתן לשמור על אחדותו של הכלל, וכל זה - בתנאי שהקרשים מחוברים זה לזה, שישרור שלום בין איש לרעהו.

(ע"פ חתם סופר)