מה בין 'חכמה' ל'חכמת לב'? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

ויאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת, ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, מלא אתם חכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש, וחשב, ורקם, בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש וארג עשי כל מלאכה וחשבי מחשבת.

ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב, אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, לדעת לעשות את כל מלאכת עבדת הקודש לכל אשר צוה ה'. ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב, אשר נתן ה' חכמה בלבו כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה [שמות לה-לו].

הנה כי כן התייחסות מיוחדת לענין זה הקרוי 'להורות'.

כלומר, מדגיש הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי', לבצלאל ואהליאב מלבד כל החכמה והתבונה והדעת, מלבד הכושר לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף, מלבד כל זאת, ניתן להם גם הכושר להורות את אומנותם המיוחדת לאחרים.

אלא שכושר זה ניתן להם בליבם דווקא.

לא במוחם, לא באישיותם הכללית, אלא במפורש הוגדר המקום בליבם.

מהי הכוונה?

גם ההגדרה של חכמת לב צריכה עיון וביאור.

צא ובדוק כמה הדגישה וחזרה והדגישה התורה את צמד המילים הללו - חכמה ולב.

כלומר שני דברים המה: חכמה, וחכמת לב.

אך מה משנה הדבר איזו חכמה היא, אם של ראש אם של לב?

הלא לכאורה, מה שחשוב הוא אך זאת, שהקב"ה נתן בהם חכמה. מדוע איפוא הודגש כי חכמה זאת ניתנה בלב דווקא?

ללמדך, כי כשמדברים על לב, הכוונה היא לרגשות ותחושות.

רגשות ותחושות ממש.

וכשמדברים על חכמת לב, הכוונה היא לכך, שחכמתו לא נשארה במוחו ובכישוריו בלבד, אלא הוזרמה אל תוך רגשותיו ותחושותיו.

חשים ומרגישים את החכמה, חשים ומרגישים את עשייתה. החוש והרגש, מצד עצמם מכוונים את ביצוע חכמתם.

כשהחכמה מותכת אל תוך אישיותם ההוויתית - היא היא חכמת לב.

'חכמת הלב' - ניתנת בנתינה מיוחדת מאת הקדוש ברוך הוא.

ובמה איפוא שונה חכמת ה'להורות' משאר חכמות? מדוע אין חכמת ה'להורות' נכללת בכלל שאר 'חכמות הלב'?

מדוע נאמרה על ה'להורות' נתינה מיוחדת, מדוע הוציאוה מכלל נתינות החכמה בלב?

ללמדך כי המדובר כאן אינו מכוון לכושר ההוראה. כושר זה בכלל כל החכמות הן, שבודאי הותכו לכלל הרגשות והתחושות, כמו בחכמות כולן.

הכוונה היא, למהות ההוראה.

הכוונה היא לכך, שהכל יהיה מופנה לקליטת התלמיד, לגדילת התלמיד, להצלחתו ושגשוגו.

כי זהו הראוי להיות המורה!

זה אשר כל מעייניו דאגותיו מסירותו כושרו, הכל מופנה אל עבר התלמיד.

המורה הראוי הוא זה, אשר העומד לנגד עיניו הוא, האם אמנם הצליח להקנות את כל אומנותו, לתלמידיו.

המורה הראוי הוא זה, אשר מיתרי רגשותיו ותחושותיו, נרעדים, בהשמיעם את מנגינת התפתחותו של תלמידו.

בליבו.