בין כסליו לניסן | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

בין כסליו לניסן

ביום כה בכסליו כלתה מלאכת המשכן * שלשה חדשים נוספים היה המשכן מקופל עד שלהי חודש אדר אז ניתן האות לשבעת ימי המילואים - בסופם הוקם המשכן * עם תום ספירה מדוקדקת של חומרי המשכן מתברר כי סך כל ככרות הזהב, הכסף, והנחושת עולים לכמאתיים ככרות*

29.243 ככרות זהב, 100.59 ככרות כסף, 70.8 ככרות נחושת, סך הכל 200.63 ככרות שנתרמו לצורך בניית המשכן וכליו. מהזהב עשו את המנורה וכליה, ציפו את הקרשים והבריחים, ואת כלי המשכן. מהכסף יצקו את האדנים של קרשי המשכן, את האדנים עליהם תלויה היתה הפרוכת, ואת הווים שהיו מחוברים לראשי העמודים. מהנחושת הכינו את אדני פתח אהל מועד, אדני החצר והשער, מזבח הנחושת מכברו וכליו, ואת יתדות המשכן והחצר.

לשם מה יש צורך בפירוט כה מדוייק? כולם מכירים את מאמר חז"ל הקובע כי "אין ממנין שררה על הציבור בממון - פחות משנים" כלומר לכל ענין אדמינסטרטיבי ציבורי יש צורך, כמנהל תקין, בשני גבאים לפחות. לכלל זה יש יוצא מן הכלל כפי שצויין בהמשכו של המאמר: "אם קבלו עליהם - אפילו אחד" כלומר אם בחר הציבור לתת את אמונו באדם מסויים הרי שניתן למנותו כגבאי יחיד. והנה על אף שבני ישראל קיבלו את מנהיגותו של משה עליהם, נמצאו כמה ציניקנים המכונים על ידי חז"ל 'ליצני הדור' מרננים מאחורי גבו של משה ומפיצים שמועות מרושעות כאילו נעלמו חלק מכספי התרומה. כיוון שכך החליט משה לפרסם את מאזן הנתונים המלא, הכנסות, הוצאות, ופירוט מדוייק של השימוש בממון.

קשיים בהקמה

57 ימים אחרי שהחלה עבודת המשכן יכל משה להכריז כי כלתה המלאכה וכי נעשתה היא בדיוק כאשר צווה ה' אותו. היו אלו הימים שבין אמצע חודש תשרי לשלהי חודש כסליו, ליתר דיוק העשרים וחמישה בו. יום זה מסתבר, נועד לגדולות, וברבות הימים היו אלו החשמונאים שנכנסו לבית המקדש בתאריך זה וטיהרוהו מטומאות היוונים. לאחר סיומה של העבודה העצומה שלוותה אגב בנסים רבים כמו ברכה בזהב שלא הספיק לכל הכלים, וסיומה הפלאי של העבודה בזמן מועט כל כך, ישב העם וציפה להשראת השכינה במשכן שהיה עדיין מקופל. הציפיה המתוחה התחלפה במהירות באכזבה כשהעם מתחיל להבין כי השכינה מסרבת בינתיים לשכון על המשכן. הלכו האנשים לחכמי הלב, בוני המשכן, וביקשו את עזרתם. חכמי הלב ענו בקצרה: "מה אתם יושבים? העמידו את המשכן ותשרה שכינה בינותינו". ניסו האנשים להקים את המשכן אך ללא הצלחה, כל ניסיון הסתיים בנפילתו ופירוקו של כל המערך. הניסיון הכושל הביא את האנשים לבצלאל ואהליהב, האדריכלים הגדולים. ניסו גם בצלאל ואהליהב להקים אך נכשלו גם כן. המתח העצום התחלף במבוכה כבדה וליצני הדור, הציניקנים החלו לצקצק בלשונם ולהפיץ אמרות ארסיות בנוסח "ראו מה עשה לנו בן עמרם! הוציא את ממונינו והכניס אותנו לחינם לכל הטורח הזה". מצב עגום זה נמשך כשלשה חדשים עד לשלהי חודש אדר וליתר דיוק העשרים וחמשה בו.

מה באמת ארע? מדוע לא הצליח איש להקים את המשכן שכבר היה בעצם מוכן? הסוד טמון במשה רבינו בלי שהלה ידע על כך כלל. משה רבינו היה מצטער על שלא  השתתף פיסית במלאכת המשכן שכן את החומרים סיפקו בני ישראל בתרומתם ואת העבודה המקצועית עשו בצלאל ואהליהב. ראה הקב"ה בצערו של משה והעלים את סוד ההקמה מבני ישראל, מחכמי הלב, ומבצלאל ואהליהב. בלית ברירה הגיעו האנשים למשה וקבלו בפניו: עשינו ככל אשר ציוויתנו בדיוק פנומינלי, לא החסרנו ולא הוספנו, מדוע איפא, איננו מצליחים להקים את המשכן? ראה משה בצרתם והצטער גם כן: מדוע באמת המשכן לא מתרומם. אמר לו הקב"ה: "לפי שהיית מצטער , שלא היה לך לא עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותם חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לך הקמה אלא על ידך, שנאמר: ויקם משה את המשכן". משה שומע את המלים החמות מאלוקים אך מקשה "רבונו של עולם איני יכול להעמידו" על כך מבטיח לו ה': "עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו". ואמנם בכל שבעת ימי המילואים בין התאריכים עשרים וחמשה לאדר לראשון בניסן היה משה מקים ומפרק את המשכן פעמיים בכל יום, עד ליום הראשון לחודש ניסן אז הוקם המשכן באופן סופי ומוחלט: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן".