משל המלך האורח והכלים הפשוטים | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות [במדבר ח ב].

למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב, אמר לו המלך תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי. הלך אוהבו והתקין מיטה של הדיוט, מנורה של הדיוט, ושלחן של הדיוט. כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מינן ומיכן מנורות של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש, והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות.

אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום? אמר לו אוהבו ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך, ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך: חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך, וכן הקב"ה כולו אורה וכו' והוא אמר לישראל - התקינו לי מנורה ונרות [מדרש].

מה בא המשל להסביר, שואל הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי'.

והמשל בעצמו, איך מבינים אותו, מדוע באמת זקוק המלך לכליו הפשוטים של המארח?

והתשובה: לא לכלים זקוק המלך, לאירוח.

למלך יש באוצרותיו הכל - זהב וכסף ואוצרות כל טוב, אך אין לו באוצרותיו אירוח. לא חסרה לו ההתארחות, בידו לקחת עמו לכל אשר יחפוץ את כל המותרות השייכות בעולם הזה, אבל אירוח לא קיים באוצרותיו.

אירוח מחפש גם המלך.

אירוח הוא זה, אשר אישיותו של המארח היא זאת, אשר בקרבה נסוכה התארחותו של האורח. את זה אין לו למלך.

זהו שפנה המלך ואמר למארחו: לא לכלי כסף וזהב אני זקוק, אלו יש עמדי לרוב, אף לא מקום ללון ובתים להתגורר בהם. את מעשה האירוח חפצתי. מעשה זה אינו מותנה אלא במה שיש לך ובמה שטמון באישיותך.

כך פונה הקב"ה אל אהרן הכהן ואומר לו: לא לאור הנני זקוק, לא למנורה או לנר הנני זקוק. למה שאין לי כביכול, הנני זקוק ל'בהעלותך את הנרות' – למעשיך. לאור שאתה מעלה. ל'העלותך את הנרות', לאירוח שלך אהרן הנני זקוק כביכול.

אך הבדל בכל זאת יש בין המשל לנמשל, כי אף אם אמנם הקב"ה כביכול זקוק הוא לאירוח של בניו ישראל אבל בעוד שהמלך זקוק למהותו כלומר לעצם האירוח, הרי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא זקוק הוא לאירוח לא מצד עצם מהותו, אלא מצד מעשיו של המארח, כלומר מצד טובת התפתחותו - התגלותו של אותו מארח.

כי כל מה שרוצה הקדוש ברוך הוא כביכול הוא טובתם של בניו ישראל, ומי כהקב"ה יודע ומכיר תרומת מעשה זה של העלאת הנר להתפתחותו האישית לטובתו הבלתי משוערת של המארח הנותן מעלה הנר. את זאת את כל אוצרות הטובה והעונג הננסכים אל המארח את זאת חפץ הוא הקב"ה: "בהעלותך את הנרות".

זהו המאלף שבמשל הזה, כי אין לך כביר יותר מנתינה, אין לך מענג יותר, מועיל יותר, מושלם יותר ומפתח יותר מאשר לתת לאהרן להאיר, להעלות את הנר, להיות נותן.

חפץ הוא הקב"ה כי יזכה הוא האדם להיות נותן, אף כביכול להקב"ה.