מרים להסגר, בני ישראל מחכים | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

הקב"ה למשה: 
מרים להסגר, שבעה ימים.
בני ישראל: 
מחכים.

המסע למדבר פארן מתעכב בשבוע: בני ישראל לא מוכנים לעזוב את חצרות עד שמרים הנביאה, אחות משה ואהרן תבריא מצרעתה ותצטרף אליהם. * הסיבה: אהבתם העזה של העם והמקום אליה וחלוקת כבוד על שהמתינה בין קני הנחל למשה אחיה כאשר היה תינוק כלוא בתוך תיבה ביאור. * רפואתה של מרים, היא הענותו של האלוקים למשה שבתפילה קצרה וחדה צעק: א-ל נא רפא נא לה. 

תחילת הפרשה

הפרשייה העצובה של מרים אהרן משה, והאשה ה'כושית' החלה כבר בטרגדיה ישנה יותר באתר שנקרא 'תבערה'. השם המקומי המוזר ניתן בגין אסון אחר שארע לעם בו נפגעו חלק מבניו על ידי אש אלוקית כתגובה על התאוננותם. רק שהעונש המהיר והכואב לא הרתיע כפי כנראה את קבוצת הערב רב, אותו מגזר מוסף בעם שעלה אתו במצרים, והם החלו לבכות ולהתלונן על מחסור קבוע בבשר ועל התחליף – המן, שבעיניהם הפך למזון מונוטוני וחד גוני. התימהון על הקובלנה המשונה משהו הזאת מקבל מימדים גדולים בהרבה כשמתברר כי המן שירד לעם היה בעל ערך סגולי לפיו יכל כל סועד הטועם ממנו לחוש בטעם אותו חפץ היה באותה שעה. בשר, דגים, חלב, ושאר מטעמים. 

אלא שהמן הפלאי לא הרשים כנראה את העם והם החלו להתאסף משפחות משפחות ולשאת את קולם בנהי וילל. משה שומע את הקולות ומבחין כי מלבד תלונת הבשר, בוכים האנשים על דבר נוסף. איסור קירבה לעריות שעד מתן תורה היה מותר. משה פונה אל האלוקים וקורא במר נפשו: "למה הרעות לעבדך?...האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילידתיה וכי תאמר שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק... מאין לי בשר לתת לכל העם הזה"? ובמלים אחרות: כיצד יכול אני לטפל ולדאוג לעם, כאותה אם אומנת שמניקה את בנה כאשר הוא רעב בעוד שבמקרה שלי אין בי יכולת פרקטית להאכיל או לסייע לו. משה מסיים את קריאתו הנרגשת בבקשה חריפה: "ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג" כשהשימוש בלשון נקבה [את] בא להבהיר כי תש כוחו של משה כנקבה כשהבין שעמו הולך לקראת פורענות. על זה הוא מוסיף עוד שלש מלים: "הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי" - ברעה שתמצא את עמי.

הזקנים והנביאים

אלוקים מקבל את תלונתו של משה ומכריז: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" זקני העם – צדיקים שבהם, ושוטריו – שהיו שוטרי בני ישראל במצרים ומתוך רחמיהם על הנתינים עליהם הופקדו ספגו מכות מאדוניהם המצרים שנאמר "ויוכו שוטרי בני ישראל". על אותם זקנים אומר אלוקים למשה, אאציל מן הרוח אשר עליך ומכאן ואילך יסייעו לך במלאכת ההנהגה. דבר נוסף מבקש אלוקים: הודע בבקשה לעם, כי שמעתי את תלונותיו בענין המחסור בבשר ומחר אני מתעתד להמטיר על המחנה שליו בכמות המספיקה למאכל של חודש ימים "עד אשר יצא מאפכם.. יען כי מאסתם את ה'". ואמנם, למחרת, נחת השליו על המחנה וסביבותיו ברדיוס רחב, וכיסה את קרקעית המדבר כשהוא נערם עד לגובה של 104 ס"מ. אנשי הערב רב התאבים התנפלו על בשר הציפורים והחלו לצבור ממנו כמויות ענק, אלא שאיש מהם לא הספיק ליהנות ממנו "הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה".

בינתיים נענה משה רבנו לקריאתו הראשונה של אלוקים ואוסף שבעים איש מזקני המחנה וממובחריו. פרשנים מספרים כי מאחר שנתבקש לברור שבעים פרטים בדווקא, נאלץ משה לבחור מכל שבט ששה נציגים ומשני שבטים חמשה. מאחר שהשבטים רצו כולם לשלח מספר נציגים גדול ערך משה גורל על פי ה' בצורת שבעים ושנים פתקים. על שבעים מתוכם כתב את המילה זקן,  ועל שני הותרים לא כתב דבר. 

מיד עם הבחרם נאספו הזקנים סביבות אהל מועד, וה' שירד בענן האציל מן הרוח של משה [בלי לגרוע ממנו] עליהם. הרוח נחה על הזקנים והם החלו להתנבאות "ולא יספו" כלומר נבואתם לא פסקה מאז. יש הסבורים כי משמעות "לא יספו" היא כי 'לא יספו' להתנבאות מלבד אותו יום שפסקה נבואתם.

בתוך כך מסתבר, כי שנים מתוך הנבחרים, בחרו להישאר במחנה ולא להתאסף אל אוהל מועד. לשנים הללו קראו אלדד ומידד. סיבת היוותרותם היתה פונקציה של מידת הענווה בה ניחנו. הם סברו כי "אין אנו כדאין לגדולה זו". אלא שהימצאותם הרחק מאהל מועד לא מנעה מהם את אותה רוח נבואית ששרתה על שאר חבריהם והם החלו להתנבאות במחנה. 

גרשום, בנו של משה שמע את שני הנביאים אשר במחנה והוא רץ להודיע על כך לאביו. כשנשאל גרשום מה אמרו שני הזקנים בנבואתם ענה נרגשות: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ ישראל". יהושע, תלמידו ומשרתו הקרוב ביותר של משה שומע את הנבואה, מצטער, וקורא מיד מנהמת ליבו: "אדוני משה כלאם". משה מגיב ואומר "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים" ובעברית פשוטה: האם אתה דואג לכבודי, אדרבה אני אשמח אם יהיו עוד נביאים מלבדי, ואפילו יהיו כל העם נביאים, שכן אילו יכולתי הייתי מותר על כל המעמד אליו הגעתי, אותו מעמד שמתחילה לא הייתי חפץ בו כפי שכזכור נאמר "שלח נא ביד תשלח". 

ציפורה שומעת את אלדד ומידד

הרעש שחוללו נבואתם של אלדד ומידד לא נעלם מאזניה של ציפורה – רעייתו של משה. מיד עם הגיע השמועה לאוזניה היא הגיבה בצער ואמרה "אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני". בדרך מקרה, עמדה ליד ציפורה גיסתה, מרים אחות משה והיא ניגשה לאהרן עם המידע החם וסיפרה לו אודות אחיהם והאשה הכושית [ציפורה שכן המינוח כושי סימל באותה תקפה יפי מראה ויפי תואר] שעתה מסתבר, גרשה. אהרן ובעיקר מרים שפתחה בדברים החליטו מתוך כוונה טובה לבקר את התנהגותו של משה ואמרו: "הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דבר" כלומר הלא גם אנו נביאים ומכל מקום לא פרשנו מחיי משפחה תקינים. משה שמע ומחמת ענותנותו המונומנטלית בוחר שלא להגיב. 

אלוקים לעומת זאת, מגיב ובצורה חריפה: "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" כלומר אין נבואתו של משה כשאר הנביאים ומחמת כך נאלץ לפרוש בהוראתי מן האשה. במלים אלו מסיים אלוקים את תוכחתו והענן בו ירד סר מעל האוהל. אהרן מסתובב אל מרים ומבחין לחרדתו כי אחותו הפכה מצורעת כשלג. הוא פונה לאחיו ומתחנן לפניו: "בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו". משה מאזין ומיד פונה לאלוקים בצעקה נרגשת: "א-ל נא רפא נא לה". אלוקים מקבל את תפילתו ל משה עם הסתייגות: "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף". כוונת אלוקים באיזכור האב מעלה את העובדה כי אשה הפוגעת בכבוד אביה ויורק הוא בפניה לא יכולה היתה לראות את פניו במשך שבעה ימים. במקרה הזה אומר אלוקים מדובר בארוע חמור יותר מאחר שפגעה היא בכבודך וממילא בכבוד השכינה שאקט הכלימה וההרחקה ראוי לעמוד על ארבעה עשר יום. מכל מקום מודיע אלוקים למשה כי הוא מקבל אתפילתו ומרפא את הנביאה וגם הסגרה לא יעלה על שבעה ימים. 

מרים מקבלת את פסקו של אלוקים ומצדיקה עליה את הדין. העם מצידו, מחליט להתעכב בחצרות, שם שהה, ולהמתין בסבלנות שבעה ימים לנביאתו האהובה עד שתוכל להצטרף אליהם. מלבד האהבה העזה שרחש לה העם זכתה מרים להמתנה קולקטיבית זו הכוללת גם את השכינה, הארון, ענני הכבוד, הכהנים והלויים גם עבור אותה המתנה ישנה, עשרות שנים קודם לכן, כשהיא מחכה ומצפה לראות, בין קני הנחל מה יארע לאחיה התינוק הכלוא בתוך תיבת קש על מימי היאור.