אקדמות (וזו לא שגיאת כתיב) | ספר התודעה

• הדפסה
• דואל

הפיוט 'אקדמות' חברו רבי מאיר ברבי יצחק שהיה חזן בעיר וורמייזא (וורמס), היא העיר שחי בה רש"י. וכמסופר, למד רש"י תורה מפיו של הפייטן הזה. וכן היו קרובים קרבת משפחה זה לזה.

בנו של המחבר נהרג על קידוש השם במסעי הצלב של שנת תתנ"ו, ואף הוא קדש שם שמים בוויכוח עם הכמרים שכפו עליו. בוויכוח זה פיתוהו הכמרים ושדלוהו לעזוב דתו ולקבל דתם. אף הוא השיב להם אמרים כאיוולתם ולעג להם, ובקול מלא עוז ובטחה ספר להם מגבורות הבורא ומאהבתו את ישראל וממעלת התורה, והשכר הטוב הצפון למקיימיה.

ובמותו, השאיר אחריו ברכה, הפיוט 'אקדמות' בשבח הבורא, בשבח התורה ובשבח ישראל מקבליה – בלשון הארמית. ונתקבל פיוט זה בהרבה תפוצות ישראל לאמרו לפני קריאת התורה בחג השבועות, בנעימה מיוחדת מלאה שגב הוד וניצחון. ובקהילת וורמייזא עצמה לא נתקבל מנהג זה, מפני עגמת נפש על מחברו שאהבוהו מאד, ופיוט זה מזכיר להם את מותו. וכן גם פחדו שלא להכעיס על ידי כך את שכניהם הנוצרים שאתם היה לו ויכוח, ושבפיוט זה דברי ניצוח קשים כנגדם.

תוכן אקדמות בקצרה

תשעים חרוזים באקדמות. ארבעים וארבעה חרוזיו הראשונים מתחילים בסדר א"ב כפול. יתר החרוזים, ראשי תבותיהם הראשונות מצטרפים למשפט זה: 'מאיר ביר רבי יצחק, יגדל בתורה ובמעשים טובים, אמן, חזק, ואמץ'.

השיר כתוב בארמית שלא יבינוהו אלא ישראל בלבד, העוסקים בתורה ובדברי החכמים הראשונים שדברו גם ארמית. כל החרוזים מסתיימים באותיות 'תא'; לרמז על התורה, שפיוט זה חובר לשבחה, שאין לה חקר וסוף, וכיון שאדם השלים לימודה והגיע לאות ת, מיד הוא חוזר והוגה מבראשית ומתחיל ב-א.

תחילת דיבורו בגבורת הבורא, שאילו כל הרקיעים היו יריעות של קלף וכל עצי היער – עטי סופרים, וכל מי הים – דיו, וכל הבריות – סופרים ורושמי רשימות, אינם מספיקים לפרש גדולתו של הבורא והדרו אשר בשמים ובארץ, ושכל בריאתם רק במאמר קל, ובאות אחת של דיבור, באות ה, הקלה שבאותיות.

וצבאות שמים, שרפים וחיות ואופני הקדש, כולם מלאים חיל ורעדה רתת וזיע בבואם לקלס להקב"ה, ואין להם רשות לקלס אותו אלא לעתים מזומנות, ויש שאינם אומרים קדושה אלא אחת לשבע שנים ואחרים שאינם אומרים אלא פעם אחת בלבד, ואינם שונים (כלומר, אינם מקלסין בשנית)

וכמה חביבים ישראל שהניח הקדוש ברוך הוא את כל פמליותיו במרום ומשתעשע רק בהם ועשאם לנחלתו ונתנם לגורלו, והם ממליכים אותו ואומרים לו 'קדוש קדוש קדוש' – שתי פעמים בכל יום, בוקר ובערב. וכל חפצו של הקב"ה שיהו ישראל עוסקים בתורתו ומתפללים לפניו ומקבל תפילותיהם, אף הם רשומים בתפלין של הקב"ה, לאמר: מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

על כן למען רצונו של הקב"ה, נאה לי לספר בשבחם של ישראל ובגדולתם. והנה באים כל אומות העולם ושואלים את כנסת ישראל: 'מי הוא זה ואיזה הוא שלמענו את נהרגת ונשחטת, את היפה באומות? יקרה את ויפה – בואי אלינו ונתן לך כל משאלותיך'.

וישראל משיבים בחכמה. רק שמץ דבר הם מודיעים – גדולתכם מה חשובה לעומת הגדולה שצפויה לי בבוא שעתי? או אז יאיר לנו אור גדול, ואתם בחושך תאבדו! ירושלים תבנה, הגלויות יתכנסו, שערי גן עדן יפתחו, וכל זהרם יגלה לנו, ונבוא שעריהם ונתענג בזיו השכינה ובאצבע נראה עליו: הנה אלקינו זה, קוינו לו – ויושענו. וכל צדיק בחופתו יושב ובסוכת עור של לויתן. ועתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. וגם סעודה מכין להם בגן עדן מן הלויתן ושור הבר, ויין המשומר מששת ימי בראשית.

אשרי הזוכה והמאמין ומצפה ואינו עוזב אמונתו לעולם! אף אתם כשתשמעו את שבחכם עם השירה הזאת – חזקים באמונתכם היו, ותזכו לשבת בחבורת קדושים וטהורים לעולם הבא אם תקשיבו לדברי היוצאים בהדרת קודש.

מרומם הוא אלוקינו, ראשון הוא ואחרון, אשרינו שחפץ בנו ונתן לנו את תורתו!

מקומו של 'אקדמות'

בדורות של שמד, כשחרב חדה היתה מונחת על צואר ישראל בכל עת ובכל שעה, ושונאי ישראל הציתו מדורות אש בכל מקום לשרוף את ישראל חיים על החזיקם באמונת אלקים חיים, אז מצאו ישראל המעונים והנרדפים שבכל קהילות אשכנז, עידוד ועצמה בשיר זה שהושר באזניהם וחזקם באמונה לבל יחתו מפני אויביהם. וגודל מעלת השיר וקדושת מחברו, הנהיגו לאמרו בחג השבועות, ובאמצע קריאת התורה. עלה הכהן לתורה וברך, קראו את הפסוק הראשון מקריאת היום: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, באו מדבר סיני – מיד הפסיקו, ושרו אקדמות. גמרו את השיר, המשיכו בפרשת היום. ובכל כך למה? כדי ללמד את העם את מצות קידוש השם, שאין לנו תורה אלא אם נחזיק בה אפילו בשעה שנוטלים את נפשנו; וקידוש השם – מגופה של תורה הוא שנתנה בחדש השלישי.

בדורות האחרונים ערערו גדולי ישראל על המנהג להפסיק את קריאת התורה באמירת השיר הזה באמצע, ולכך פשט המנהג שקוראים לכהן לעלות לתורה, פותחים את הספר ומכסים אותו במטפחתו, ולפני שהוא מברך על התורה, הקורא וכל הציבור שרים אקדמות. והמנהג הוא שהקורא שר בית והקהל עונה לעומתו בבית השני.