עבדו את ה' בשמחה | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא: (יד, א)

קשה לרדת לסוף דעתם של בני ישראל בפרשה זו. אין המדובר כאן ביחידים שתעו בדרכם, אלא באומה כולה, כפי שמודגש במקרא: "וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל". האם בלילה אחד נמחקו מזכרונם כל האירועים המופלאים של יציאת מצרים, שכחו את הנסים הגלויים שליוו אותם במדבר יום יום, כאשר ישא האומן את היונק? כיצד הצליחו עשרה אנשים לערער בבת אחת את בטחונם של מאות אלפי מאמינים, כאילו משה ואהרן וכלב ויהושע אינם קיימים?

חייבים אנו לומר, שעוד לפני אותו לילה היתה קיימת מחלה רדומה מתחת לפני השטח, כתם שחור ששכן עמוק בלב, ועתה בפרשת המרגלים מצא מקום להתפשט ולהופיע בגלוי. כך הוא דרכו של הקב"ה; לשם כך הוא מביא את האדם לידי נסיון, כדי שכל מה שמוסתר במעמקי הלב, יצוף ויתגלה לעין כל, הן לטוב והן למוטב.

כל מה שברא הבורא בעולמו, נברא כדי לשמש את האדם. יש דברים הערבים לאדם, אם מבחינת מראיהם הנחמד, אם מבחינת טעמם המתוק, או משום שנותנים לאדם את הנוחיות שהוא אוהב. דברים אחרים אינם מושכים את לב האדם, אלא שהוא זקוק להם משום שמביאים לו תועלת, כדוגמת התרופות המרות שאדם משתמש בהם כדי להנצל ממחלה.

את התורה ומצוותיה משייך האדם, בדרך כלל, לסוג השני. כאשר האב מבקש להעניק לבנו פרס מיוחד או מתנה, לא יעניק לו זכות לימוד של שעה ביום, ונהפוך הוא: כדי לגרות את הבן מוכרחים להבטיח לו שבתום הלימוד מחכה לו ממתק. אין זה משום שבן זה הוא ילד מגושם. גם אם הבן הוא "בעל מדרגה" הלומד בחריצות, אין הוא מסוגל לראות בלימוד דבר מושך ומתוק, וחייבים להשלים את החסרון בעזרת הממתק.

גם כאשר הולך הילד ומתבגר, אין הוא משתחרר מתפיסת חיים זו. את מקומו של הממתק יתפסו פרסים ומלגות כספיים, או התקווה והתוחלת לכבוד ופרנסה. רק מעטים, בני עלייה אמיתיים שכידוע תמיד הם מועטים, יזכו להגיע לדרגה שבה ההנאה מהלימוד עצמו והשאיפה לידיעת התורה יהוו מניע עיקרי או בלעדי לעיסוק בתורה.

כבר אמרו חז"ל שלעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ואם היינו בונים את עולם התורה על יסוד של לימוד "לשמה" בלבד, לא היינו זוכים לראות גם את בני העלייה הלומדים תורה לשמה. אך זאת יש לדעת, שהפסגה שאליה כל בן תורה חייב לשאוף היא הדרגה שבה יהוו התורה והמצוות לא רק ענין של "עולם הבא , " אלא גם ענין של "עולם הזה ".

דור המדבר, שקיבלו את התורה על הר סיני, עסקו בתורה כפי לא היה בשום דור אחריהם. אך יחד עם זאת הצטיירה התורה בעיניהם כעול. הם ידעו שדרך התורה היא "פת במלח תאכל ומים במשורה תישן וחיי צער תחיה"; אך את הסיפא של משנה זו "אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה", עדיין לא זכו להרגיש. עדיין היתה רוב התורה בידם דבר מופשט, רוחני; עדיין לא זכו להגשים אותה הלכה למעשה . רק לאחר שנכנסו לארץ ישראל, עבדו את אדמתה וניהלו מדינה המושתתת על אדני התורה, וזכו לשפע של ברכת ה' בכל הענינים, זכו לראות במו עיניהם שהתורה היא ה"עולם הזה" האמיתי, ושאין לך אדם מאושר יותר ממי שזוכה לקיים את התורה.

הרגשה זו שהתורה מהווה ניגוד לחיי העולם הזה, ליוותה אותם באותם רגעים מכריעים, כאשר חזרו המרגלים והסיפורים המאיימים על "ארץ אוכלת יושביה" בפיהם. בודאי האמינו שהקב"ה יקיים את הבטחתו ויהדוף את אויביהם בין רגע ביד חזקה ובזרוע נטויה; אך התמונה שציירו בפניהם המרגלים שארץ ישראל היא ארץ שקשה לחיות בה, נקלטה במוחם היטב. הם התרגלו לראות את חיי התורה כחיים של צער וסבל, כחיים אפורים ללא הנאה. המרגלים כביכול אישרו את החששות שניקרו בלבם כל העת שגם בארץ ישראל לא יזכו לנחת, והחיים שם יהיו קשים ללא קורטוב של שמחה.

על רקע זה פרצה הבכייה הגדולה. בכייה זו לא היתה פרי רגע , זה היא בטאה הרגשה שקיננה בלבם כל העת, ועל כן היתה זו "בכייה לדורות".

ככל שנשכיל ונצליח לנטוע בעצמנו ובבנינו את ההרגשה שיהודי המקיים את התורה הוא המאושר עלי אדמות, וככל שנרבה לשלב את השמחה בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, נצליח להרחיק גם את הבכייה לדורות ול, קרב את הרגע שבו יתקיים "והביאנו לציון עירך ברנה, ולירושלים בית מקדש בשמחת עולם".

ע"פ אהל יעקב