שאלה של מנטליות | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

אחת מהשאלות הידועות ביותר לאורך ההיסטוריה הפרשנית היא כיצד נכשלו אנשים כה גדולים, כמו עשרת המרגלים שכידוע היו נשיאי שבטים, בהוצאת דיבת הארץ? איך הם לא תפסו את מה שהבינו יהושע וכלב?

שאלה מרתקת מטרידה לא פחות, היא העונש שנגזר על המרגלים ועל בני ישראל: מוות במדבר קודם כניסת הארץ. האם חטאם של המרגלים ושל העם כולו היה כה גדול עד שנגזר עליהם כולם למות במדבר בלי לראות את הארץ המובטחת? האם הם לא יכלו לחזור בתשובה ולשנות את רוע הגזירה?

צעד קטן לאנושות

כל מי שעבר דרך שער מחנה המוות הנאצי 'בירנקאו', ועמד ליד שני מבני המשרפות ההרוסים למחצה שם לב בוודאי לפרט אסטרטגי: קטנו ועליבותו של המקום. המקום כל כך קטן שבגיחה אחת של להק מפציצים אמריקני היה ניתן להפסיק את פעילותו של בית המטבחיים הזה. הדבר לא היה כרוך אפילו במאמץ מיוחד: בעלות הברית הפציצו מטרות שונות לא הרחק מן המחנה. לא היה צריך אלא פקודה אחת או הסטה קלה של הגה המטוס והטבח היה נפסק.

אבל פקודה זו לא ניתנה מעולם.

כיצד הגיעו יהודי אירופה למצב של חוסר אונים כל כך? איך אירע שהעם היהודי לא הצליח להשפיע על מדינות העולם לעשות משהו, אפילו צעד קטן שיוכל להפסיק את הזוועה הזו? ומאידך כיצד לא יזמו האמריקנים –הגם שאינם ידועים באהבת ישראל גדולה- פעולת הצלה חיונית? הארכיונים שהתגלו לא מכבר באו"ם של יומני פושעי מלחמה נאציים מלמדים כי בעלות הברית ידעו היטיב מה מתרחש במחנות ההשמדה. בכל זאת הם לא עשו דבר. למה? איך זה מסתבר?

אל תתנו להם רובים

דומה כי לאחר שגלו היהודים מארצם ונתפזרו ברחבי העולם, נשללו מן היהודים בהדרגה התנאים הדרושים להגנה עצמית. בגרמניה למשל, נשללה מהם הזכות החשובה לשאת נשק להגנה עצמית. גם בארצות נוספות. הלך רוח זה יצר מצב נפשי סבוך- מי שנאסר עליו לחגור חרב ישכח עד מהרה כיצד משתמשים בה, ונכונותו הנפשית להתנגד להתקפות מכוונות עליו תתנוון ותלך. בהדרגה הפכו היהודים למיעוט הנזקק להגנת שליטי הארץ שכמובן לא ששו תמיד לתת אותה. היהודים בתנועה מעגלית אכזרית איבדו בכוחות עצמם את השליטה ואת הכח להגן על עצמם.

ניתן לומר למעשה, כי התוצאה האופרטיבית של הגלות היתה מלבד ירידת קרנם של היהודים כאנשים גבורים, חזקים, בעיני העולם החיצוני הגויי, שפלה רוחם של היהודים בעיני עצמם עד כי לא האמינו הם בעצמם כי מסוגלים הם לכך.

שואת יהודי אירופה, שתיקת העולם, חוסר ההתייחסות העולמית לפנייתם של היהודים, נובעת בוודאי גם משאלת החרות היהודית. התחושה כי היהודי הוא אדם נרדף חלש שאפשר לשחק עמו בכל צורה, לרדוף אותו ודבר לא יקרה, לא הניעה את בעלות הברית ואת העולם כולו להתערב לטובתם.

זכרנו את האבטיחים

באחד מן הנסיונות שניסו בני ישראל את הקב"ה- בתבערה, הם קובלים באופן הבא:

זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ

לפי חז"ל, ההתאוננות הזו התרחשה טרם חלפה שנה ורבע מאז צאתם מארץ מצרים. מה שמעלה אינסטינקטיבית שאלה מטרידה: איך יכלו בני ישראל שלא מכבר יצאו מהתופת, מהעבדות, מהפרך, לרצות ולשוב אל מקום כזה?

דומה, כי התשובה לשאלות אלו טמונה באופיים, ברמת רוחם ובמנטליות של היוצאים מארץ מצרים. עם שבמשך מאות שנים, דוכא עד עפר, היה מטרה להתעללויות ורציחות אכזריות, והורגל לחיות תחת פקודה ולציית לאדונים, לא מסוגל לאזור כח בנפשו ולגבש לעצמו זהות לאומית חדשה. רוחו שפלה והחוסן הנפשי שלו - ככזה שעשוי להגן על עצמו-  מוגבל. לא פלא אם כן מדוע שאף העם לחזור כל העת למצרים, ומדוע כל כך חשש מתושבי הארץ החדשה. בני ישראל כעם, לא היו מסוגלים, בפשטות, להאמין בעצמם וביכולתם לשוכני הארץ. או במלים אחרות: מי שבמשך מאות שנים לא התקומם כנגד מכהו, ישכח עד מהרה פעולה יזומה מהי,  ונכונותו הנפשית להילחם או אפילו להתנגד להתקפות מכוונות עליו תתנוון ותלך.

גזרת האלוקים, שלא יזכו בני דור המדבר להיכנס לארץ ישראל לפי פרשנות זו, איננה עונש, כי אם כורח המציאות: עם בעל אופי לאומי חלש, יכולת התקפה והתגוננות מוגבלת, איננו העם המתאים או המסוגל לכבוש את הארץ. יש צורך בדור 'חדש' שביסודות האישיות שלו טמונה חרות מנטלית הכוללת היבטים חיוביים ויכולת חוללות עצמית. [= חוללות עצמית הוא מינוח הלקוח מתחם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית לאלברט בנדורה. תמציתה של החוללות העצמית היא המידה בה אדם מאמין ביכולתו לחולל, לבצע להשיג יעד מסויים. לחוללות עצמית יש קשר הדוק למוטיבציה. כאשר אדם מאמין כי סיכוייו להצליח במטלה מסויית אפסיים, אין לו כל מניע להתאמץ].

[מקור לסיפור בירקנאו, מקום תחת השמש ב. נתניהו].