סופו של מחותן | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

מוזס, מנכבדי העיר, חיפש חתן לביתו. הוא ידע כי ביתו היא נערה מיוחדת, עדינה, יפה וטובת לב, וראוייה היא לבחור המובחר ביותר. מוזס היה אדם אמיד, והוא הסכים להפריש סכום נכבד עבור מטרה חשובה זו. לאחר שיחות והתיעצויות עם ידידיו החל במסע החיפושים.

אלא שהמסע מסתבר היה קצר מאד. בתוך ימים ספורים גילה מוזס את ה'בחור', המוצלח ביותר בכל האזור, שלמד באחד ממוסדות הלימודים הקרובים לביתו. כמו המשל הידוע עם היהודי שנסע לחפש אוצר בפראג, ולבסוף גילה שהאוצר טמון בתנור שבתוך ביתו, גילה מוזס כי 'התכשיט' נמצא ממש מתחת לאפו. מוזס ביקש לעקוב מעט אחרי הבחור ומהר מאד גילה שהמרבים בשבחו רק המעיטו מערך תכונותיו. מדובר אכן בבחור משמו ומעלה, צנוע, עניו, ובעל כישרון.

כנהוג באותם ימים, שלח מוזס מיד איגרת לבית אביו של ה'חתן' המיועד ובה הזמנה לפגישה חגיגית. מוזס ציפה לפגוש דמות נעימה כמו החתן רק בגירסא מבוגרת יותר, אלא שלהפתעתו הוא גילה אדם קשה שהתיישב בביתו כשהוא נכון למשא ומתן קשוח. מוזס לא הספיק לפתוח את פיו, והאב שאל בצורה גלויה ובוטה: מה אתה נותן?

מוזס ניסה להטות את השיחה לכיוונים עדינים יותר ולהתעניין היאך עברה הנסיעה על אורחו, אך האיש אמר בקול צלול: אין לי זמן לקשקושים, מה אתה מציע, ומה יוצא לי מזה? מוזס ההמום, החל, בלית ברירה, לפרוש את תכניותיו לזוג הצעיר, כמו תשלומי שכירות בתחילה ועזרה ברכישת דירה, אך האיש קטע אותו שוב ואמר בזלזול: חבל על הזמן שלי ושלך. אני רואה שאנחנו לא מדברים באותה 'סקאלה'. מוזס החלט לדבר בפעם הראשונה באופן ברור ושאל: מה בדיוק אתה רוצה?

הו, שמח האיש, עכשיו אתה מדבר. ובכן, אני ציפיתי לשתי דירות עבור בני, אחת בה יתגורר עם רעייתו, ובשניה ירוויח דמי שכירות, שיחד עם המילגה הנדיבה שתעניק לו כל חודש יוכל לחיות ברחבה. מלבד זאת הייתי אני גם כן שמח לקבל מענק מסויים, אם כי הוא לא חייב להיות חודשי, שכן אחרי הכל אני נותן פה את בני המצויין שוודאי שמעת אודותיו לא מעט.

מוזס ההמום ניסה לשאול את האיש אם יאות להפחית קצת מדרישותיו אך הלה לא הסכים אפילו לשמוע על כך. בלית ברירה הודיע מוזס לאיש החמדן כי הוא יחשוב על כך ויודיעו דבר. האיש חזר לביתו בשביעות רצון לא לפני שהוא מכריז באזני מחותנו העתידי, כי רק בגלל שהוא מצא חן בעיניו הוא החליט להוריד מסף הדרישות אתן תכנן לבא מלכתחילה שכללו שלש דירות וסכום כסף גבוה בהרבה. מוזס הודה לו על כך בחום ונפרד ממנו לשלום.

יום אחרי לכתו של האב התפרסמה מודעה על קירות המוסד בו למד הבחור, המציעה לכלל התלמידים להגיש עבודה ספרותית ל'קרן מוזס', כאשר העבודה הטובה ביותר תתוגמל בפרס יוקרתי. בין המגישים היה כמובן גם ה'חתן' המיועד, שהיה אחד התלמידים המצויינים באותו מוסד. שבועות ספורים לאחר מכן, נתלתה מודעה נוספת ובה מצויינים שמות הזוכים. אחד מהם היה הבחור המדובר. הזוכים נקראו לבא למשרדי 'מוזס' בעיר ולעבור ראיון קצר אצל וועדת השופטים לקראת הענקת הזכייה. כאשר הגיע הבחור המיועד אל חדר יושב ראש וועדת השופטים אמר לו הלה: תשמע, בחור יקר, עבודתך היתה הטובה מכל העבודות שהוגשו. מגיע לך הפרס הראשון. מצד שני, אני תוהה על קנקנך ואני מרגיש שאתה מתאים להשתדך עם ביתו של מייסד הקרן, מר מוזס. האם היית חפץ לפגוש אותה ובמידה שתתאימו, תוותר על הפרס?

בוודאי, ענה הבחור, שידוך טוב עדיף עשרת מונים על כל פרס.

לא חלפו ימים אחדים, והבחור הודיע לבתו של מוזס כי מבחינתו הוא מוכן לשידוך. גם הכלה, שהיתה כאמור כלילת המעלות הודיעה להוריה בשמחה כי היא אכן מצאה את המיועד לה. הבן מיהר לשגר להוריו איגרת בה הוא מודיע להם כי הוא זכה בפרס הגדול ביותר, וכי הוא השתדך עם בתו של מר מוזס המתגורר בעיירה. לתומו, הוא הוסיף, כי היה זה לאחר זכייתו בפרס יוקרתי, אך הוא בחר לוותר על הפרס מאחר שהוא מבין שאין כל לפרס אל מול שידוך טוב ומתאים.

בערב האירוסין הגיע אבי הבחור אל העיירה כשפניו סמוקות מזעם. הוא התפרץ לביתו של מוזס וביקש ממנו לקיים שיחה. בשמחה השיב מוזס והפנה אותו לחדרו.

ראה, אמר האיש, אני מבין שבתך מצאה חן בעיני בני, משום מה, והענין חתום. הבא כעת לפחות את כל מה שהבטחת בתחילה.

מוזס הביט בו בתימהון ואמר לו: האם אני מכיר אותך מהיכן שהוא? אני מבין כעת שיש לך קירבת משפחה מסויימת עם החתן, אך את כל עסקי אני עושה כעת רק אתו. אתך אין לי דבר...

***

כאשר פותח משה בדברי תוכחה הוא מזכיר לבני ישראל את פרשת המרגלים "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו אלי נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ". משה כידוע נענה לבקשתם של עם ישראל ושולח שנים עשר אנשים. אלא שאנשים אלו לא רצו שעם ישראל יכנס לארץ והוציאו את דיבתה רעה. הם חשבו שבכך הם יניאו את העם מלעלות לארץ. ומה היה בסופם? ה' נשבע "אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה", ללמדך שאם מסרב אדם לקבל את הטובה שהוצעה לו, סופו שיאבד לא רק את מה שהתאווה לו, אלא גם את מה שכבר היה בידו.