עד להיכן מגיעה כוחה של הכרת הטוב? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

לא יבא עמוני ומאבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך [דברים כג].

והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב ומן השבי בזכותו, שלחם ה' מתוך ההפיכה והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה וכו' [רמב"ן].

בספר ברכת מרדכי מבקש להסב את תשומת לב הקוראים לעניין מרתק:

התורה עצמה אינה מפרטת, אלא את ה"אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", ואת ה"אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך".

אבל הרמב"ן מצא לנחוץ לפרש כי הכוונה היא, משום ש"תחת שהיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה".

ללמדך שאף אם רעה גמלו עם ישראל עונשם גדול מאד – אבל לכלל מופקעות לא היו באים!

שכן כפיות טובה אינה רק רעה, כפיות טובה היא השחתה במהות.

תחת כפיית טובה באה מופקעות! "לא יבא".

עד עולם.

ונקודה נוספת: לא יבא עמוני ומואב וגו' עד עולם אינו עונש - הוא מופקעות. עד עולם.

הגע עצמך.

לפני כמה מאות שנים גמל אבינו אברהם חסד עם אביהם הראשון של אלו.

לכן, הם היו צריכים לגמול עם צאאציו.

מדהים.

ללמדך, טובה אסור לשכוח.

על טובה אין לכפות כל כיסוי. אין למעט אין לעמעם.

גמילות טובה היא קודם כל ההכרה בעצם הטובה!

כפיות טובה מושחתת יותר מכל 'רעה' אחרת.

'רעה' גוררת עונשין, אבל כפיות טובה גוררת 'מופקעות'.

אצל הכרת הטוב אין 'לא ידעתי'.

עצם ההכרה היא המתחייבת. כפיות ההכרה היא המארה.