המבחן האולטימטיבי: על מה מדבר האדם כשהוא שיכור | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע עד היום הזה [דברים כט ג].

שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי וכו', באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם: היום הזה נהיית לעם וגו', היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום [רש"י].

דברי רש"י על הפסוק הזה מפליאים, אומר הרב אזרחי:

ארבעים שנה על כל מאורעותיהם, כולל מעמד הר סיני, "מי יתן והיה לבבם זה להם" [דברים ה כו], כל זה לא הסיר פקפוק מלבו של משה רבינו.

עדיין אינו בטוח אם אמנם דבקים הם במקום אם לאו, ורק 'היום הזה' כשבאו עם טענותיהם הנראות לכאורה קטנוניות כל כך, רק היום הזה הוסרה דאגה מליבו של משה. לא קיימים עוד פקפוקים. קיימת מעתה ואילך ודאות בדבקותם של ישראל למקום...

כלום יש ממש בטענתם? הכי יש חשש כל שהוא להשתלטותם של בני לוי. האם אמנם חרדו לקראת הבאות שמא יאמרו רק לבני לוי ניתנה תורה ולא לכל כלל ישראל? כלום דווקא חרדתם זאת היא שבכוחה להסיר דאגה, ולהבטיח את דבקותם המסורה של כלל ישראל להקב"ה?

אם רוצה הנך לעמוד על טיבו האיכותי של היחיד או הציבור, על מסירותו, נאמנותו, דביקותו, ובעיקר היכן עצמיותו קיימת.

לעולם אל תסמוך על אותן שעות גבוהות של התרוממות. אלו לפעמים חיצוניות המה, על אף רוממותן.

כמו כן לעולם אל תמדדהו על פי חולשותיו, כי לפעמים אך חולשות המה, אשר אינן מגדירות את מהותו.

תחת זאת, צא ובדוק מה קיים או נמצא במרכזי מעיינותיו, לאן מופנות חולשותיו, אף שטויותיו. אם אך שטויותיו וחולשותיו שיחו ושיגו סביב המרומם המה, אם מה שאיכפת לו מה שכואב לו - דברים של 'למעלה מן השמש' המה, לו יהא, שהדרך האופן דרך ואופן של שטות וחולשה, נמוך 'למטה מן השמש' המה, אבל עצמיותו ואיכותו קיימות באותו נושא ששטותו מופנית אליו.

אל תעריך אדם רק לפי איכותו בשעת תפילת נעילה.

הכר אותו בשעת שכרות של פורים.

היו להם לכלל ישראל הרבה שעות, ימים ותקופות מרוממות. קיבלו את התורה, מעמד הר סיני, האמינו בה' בשעת בקיעת ים סוף.

אך עדיין ליבו של אבינו רוענו, רבינו משה דואג, עדיין מפקפק. הנאמנים המה, הדבקים המה, האם מציאותם מציאות של דבקות של נאמנות היא?

משנוכח כי אף טענות של שטות, אף מריבות של שווקים, גם אלו מופנים אל עבר הנושא של דבקות במקום.

משראה כי הדבקות והתורה כל כך תופסות את מעיינם, איכפתיות להם עד כי אף טענות שאין להם ערך, אף אלו מופנות אל עברם -

או אז הוסרה דאגה מליבו ובפה מלא הכריז הכרזה של תורה:

היום הזה נהיית לעם.