פתאום תשתרר דממה, מעיקה, כבדה. הנוכחים יטו אוזן לקלוט כל מילה. המספר בקול נמוך, ילחש את הפסוקים, כמו על כרחו, כממו בלי חשק. במבוכה, בפנים מסמיקות, כאילו המדובר בסיפור טרי.
בכל המשפחות, לכל האנשים, יש איזה סיפור שלא נעים להזכר בו. פרק עגום בביוגרפיה, כתם באלבום, אבל זו המציאות, אין להתעלם. לאזנינו הכרויות, יתגלה טפח מן "הפרשה", מן האירוע המביש, המכונה "חטא העגל", השבת, בבית הכנסת, לכל מי שמעוניין לשמוע.
*
יש עוד כמה "כתמים" באלבום ההיסטורי, אך זה הגדול, המעליב שבכולם. עד היום, לא ברור כיצד הוא הצליח להתרחש. כמעט בתוך ירח הדבש, ארבעים יום בלבד, מהרגע היפה ביותר של ההיסטוריה היהודית (מעמד הר סיני). מאז נקודת השיא, בסיפור האהבה הגדול שבין האומה לאלוקיה - התחוללה הבגידה...
שלושת אלפי איש, שילמו עליה בחייהם. אך האומה כולה, מליונים, הסמיקה, הורידה את הראש - מחרפה. לא על שכרעו ברך, לעגל, לא על שחוללו לפניו במחולות, לא על השתתפות אקטיבית במעשה התועבה. (אלה שנטלו חלק אקטיבי - לא הספיקו להסמיק, באותו יום הומתו). אלא, על שדבר כזה יכול היה לקרות.
שלושת אלפי חוטאים, זהו מיעוט בעם. מיעוט מבוטל. אבל, די במיעוט כזה, להצביע, שהאומה כולה - חולה. המיעוט הוא האינדיקטור. המשקף את חולשת הרוב. בו מופיעים ומתאבחנים הסימפטומים של הנגע כולו. המיעוט הפגיע, המזהיר שמנגנון החיסון הטבעי של הגוף - לקוי.
שלושת אלפי איש - וקולו המהדהד של "הרופא": "לך רד כי שיחת עמך", באזניו הנדהמות של משה. לך משה, רד מן השמים. רד מגדולתך, "לא נתתי לך גדולה - אלא בשביל ישראל". (רש"י עפ"י התלמוד, ברכות לב). אני יודע, אתה בעיצומה של שליחות גדולה מטעם האומה. אתה "נושא ונותן" על "דברים גדולים וחשובים". ראשך בעננים, בעיותיך חשובות. אבל עתה, לך רד. הפסק כל פעילות. חזור לבסיס. מגיפה אוכלת בעמך, והניגפים זקוקים למנהיג. למישהו גדול שיטפל ב"פצע הקטן".
*
ההמשך מרתק, לא פחות. כאן שוב מתגלה המנהיג, במלוא קומתו. נחשף רובד מאישיותו ומסגולותיו של משה. הוא שומע את קולו הנורא של אלוקים, האומר: "ועתה הניחה לי, ויחר אפי בהם, ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול". ומשלושת חלקי הפסוק, הוא אינו מת מן האימה שמטילים המילים "ויחר אפי בהם, ואכלם", הוא אינו נכנע לפיתוי של "ואעשה אותך לגוי גדול", אזנו הרגישה קולטת את המילים "הניחה לי". הוא חש פתאום כי המושכות הם בידיו. כי יש לו אפשרות "לא להניח". (רש"י)
והוא אינו מניח.
מבטן האדמה, הוא שולף את מיטב הנימוקים, לחפות על מעשה הבגידה. הוא מזכיר את "הילדות הקשה" של העם הזה בחיק ארץ האלילים והתועבות - מצרים: למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת "מארץ מצרים". (עפ"י שמות רבה, מג ה). הוא מציין את חילול השם הגדול שיתהווה מהשמדת העם היהודי: "למה יאמרו מצרים" (עיין רמב"ן, דברים לב כז). הוא מעלה את הזכויות ההיסטוריות של ההורים, אבות האומה: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל". וה' נענה: "וינחם ה' על הרעה".
בכך לא די.
אחר רדתו אל העם. אחר שבירת הלוחות המסמלות שאין שום משמעות לסמלים המקודשים, כאשר השורש רקוב, והרקבון פושה (עיין "משך חכמה"). הוא מבצע את הניתוח החד והמכאיב, שבו נכרת האבר הנגוע המאיים על בריאות העם כולו. ואחר כך הא שוב עולה למרומים. מדוע?
*
מקומו בהיסטוריה כבר מובטח. הוא הסיר את איום ההשמדה מעל ראש העם. (ה' כבר ניחם על הרעה). אבות לבנים יספרו על גדולתו, על מעשיו ועל מסירותו. ומשה העניו מכל אדם, יודע זאת. הוא מבין גם את משקלה של תופעה זו ב"זהב", ואת ערכה כ"קלף".
הוא אינו מסתפק ב"נחמה". לא די בהסרת גזירת ההשמדה. הוא חותר ליותר. הוא רוצה שהחטא כולו יימחק. הוא רוצה שה' ימשיך להנחות את עמו באהבתו הקודמת, אל הארץ המובטחת. ועל זאת הוא מטיל את הקלף האחרון.
הוא פונה בבקשה הנועזת ביותר: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת". (בביאור המילה "מספרך" חלקו המפרשים. אחדים רואים אותה, כרומזת על ספר החיים, ובכך העדיף משה למות מאשר לראות ברעת ישראל. ולדעת אחרים, המלה מספרך מסמלת את ספר התורה). משה מהמר על מקומו בקודש הקודשים של האומה. אינו חפץ להיחרת כמנהיג הדגול שהוציא את העם ממצרים. שהוליך אותו למתן תורה, שהצילו מהשמדה - אם לא יכופר העוון. אם לא יגיע למטרתו הנכספת, לארץ הבחירה, בהנהגת ה' הגלויה.
המנהיג הישיש, שכבר מזמן הגיע לגבורות, נכון למות. ולא זו בלבד, הוא נכון שמפעל חייו כולו ייגנז, ששמו ופועלו יימחקו מן התורה, ומתודעת העם כולו, ובלבד שעמו האהוב יזכה לסליחה, ליחסו האוהב של ה'. ולעם זה מנהיגו, ה' נענה.
האם פלא הוא, שבתום הפרשה מספרת התורה ש"וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו"?.
איזו קרינה!
דע את יהדותך, מעריב, 20.2.76
