כה גדולה וחשובה היא מצות השביעית.
אחת ממעלותיה הגדולות היא הביטוי העצום שלה, שמלמד על מסר חשוב ביותר. כאשר היה אדם יהודי או נכרי מסתובב ברחבי ארצנו הקדושה בזמן שבני ישראל ישבו על אדמתם ושמרו כולם שמיטה כהלכתה, היה רואה נגד עיניו למלא האופק מקצה אל קצה תמונה מרהיבה של נחלות עצומות ורחבות מימדים שכולם נמות להם את שנתם - שנת 'שבת הארץ'.
זה היה לקח מוסרי עצום עבורו. העם השוכן בציון מצהיר שהארץ היא רק כפקדון אצלו, ובעצם היא שייכת לבורא עולם.
ניתן להשוות זאת לשבת השבועית. כידוע המשל הנמרץ של מרן החפץ חיים זצ"ל כי השבת היא השלט של האיש היהודי. גם כאשר העסק מושבת לזמן מה, הרי אם השלט עדיין תלוי, התקוה רבה שבעוד זמן קצר או ארוך, העסק ישוב לפעול. אך אם השלט הוסר זה מראה שהעסק נסגר סופית. כך אם היהודי לפחות שומר שבת, הרי השלט עדיין קיים גם אם יצרו תוקפו ומכשילו. אך אם השבת לא נשמרת בביתו, אוי ואבוי.
זוהי כוונת הכתוב 'כי אות ברית היא, ביני וביניכם לדורותיכם'.
כך הוא באותה מידה לגבי שבת הארץ – שנת השמיטה. אם האדמה לובשת חג בשנה זו ושובתת ממלאכת השדות והמטעים – הרי היא מוצהרת כנחלת ה' ועמו. ולא – אוי לאותה בושה.
עלינו להתברך בנפשנו שזכינו לגור במושבותינו השומרים במסירות נפש על השמיטה על כל פרטיה ודקדוקיה!!!
יישר כוחם של עובדי החקלאות – שמשמשים כשלוחי ציבור עבור כולנו לתלות את ה'שלט של ארץ ישראל'.