הידעת

קל וחומר

מידה מי"ג המידות שהתורה נדרשת בהן, ומז' המידות של הלל. זאת היא מידה או דרך ללמד מן החמור על הקל או מן הקל על החמור. אם החמור מותר, הקל על אחת כמה וכמה, ואם הקל אסור, החמור ודאי אסור.

מסופר בפרשת שמות משה רבינו ראה שני יהודים "נצים" – רבים, "ויאמר רשע למה תכה רעך".

מבאר רש"י שהמרים יד על חברו אע"פ שעדיין לא הכהו נקרא רשע. המקור לכך מלשון הפסוק "למה תכה" לשון עתיד, כלומר עומד להכות, ובגין כך קראו משה רשע "ויאמר לרשע למה תכה רעך".

חמורה עברה זו משאר עברות בכך שעל מחשבה והכנה להכאה כבר נקרא רשע.

בשולחן ערוך [חושן משפט סימן ת"כ] נפסק שהמכה את חברו חייב מלקות משום שעבר על לאו "לא יוסיף להכותו". אלא שאם הייתה הכאה חזקה שגרמה צער ובושה, על המכה לשלם ממון על הצער והבושת ובכך נפטר מן המלקות, אבל מובא ברמ"א שמי שהכה את חברו הריהו מנודה עד שיבקש ממנו מחילה!


יששכר וזבולון [שותפות עסקית – תורנית].


בברכתו של יעקב לבניו, זכה כל בן לברכה הראויה לו לפי תכונותיו ופעולותיו. בברכת זבולון נאמר "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון", מבאר רש"י שכוונת ברכתו של יעקב שחלקם של שבט זבולון בארץ ישראל יהיה ליד חוף הים ויעסקו תדיר בפרקמטיא ע"י יבוא ויצוא.


רש"י מוסיף ומביא את דברי מדרשי תנחומא – שבני שבט זבולון היו מפרישים מכספם ונותנים לבני שבט יששכר כדי שיוכלו לעסוק בתורה. ולזה ברכם משה רבנו בפרשת וזאת הברכה "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך" בזכות יציאתו של זבולון לפרנסה יוכל יששכר לעסוק בתורה כיוון שחלק מרווחי זבולון נמסרו ליששכר ע"י כך זכו בני זבולון בשותפות בזכות התורה של יששכר. מכאן נלקח המושג "יששכר וזבולון" כל אדם התומך בישיבה או בכולל אברכים זוכה ומקבל חלק מזכות התורה של הלומדים.


גם מי שתומך מחזיק ביד לומדי תורה, עדין חייב לקבוע לו זמן ללמוד באופן אישי. כיוון שזכות תורתם של אחרים אינה פוטרת מהחובה האישית של קביעת עיתים לתורה.

יתרונו של האדם על בעלי החיים הוא בעיקר בכוח הדיבור ולפיכך נקרא האדם "מדבר", ובמאמר הכתוב "ויהי האדם לנפש חיה" ומתרגם אונקלוס "לרוח ממללא", וכן רש"י מפרש בכוח שנתווספו לאדם על פני הבהמה בינה ודיבור.


לכאורה גם לבעלי החיים שפה משלהם ואמנם אנו לא מבינים אותה אך ישנם הרבה שפות בין בני האדם שאחרים אינם מכירים אותם?


אלא הדיבור האמיתי הוא רק לשון הקודש. הלשון שבה יצר הבורא את העולם ובה קרא שמות לכל הנבראים, השפות האחרות הם רק סימנים להבנה הדדית אך לא דיבור אמיתי.


לפיכך כשאמר יוסף "כי פי המדבר" מן ההכרח שדיבר אליהם בלשון הקודש.

מסופר בפרשתנו על בנו הבכור של יהודה "ער" שמת בלא ילדים, "ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך" ובספר דברים (כ"ה, ה-י) "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאישה ויבמה והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואם לא יחפוץ האיש לקחת יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה כה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".

חז"ל קבעו שהחליצה תעשה בפני בית דין של שלושה (ולכתחילה בפני חמישה), הדיינים שצריכים להכיר שהאישה החולצת היא אשת המת והיבם הוא אחיו, יושבים בדין והיבם והיבמה עומדים. שואלים הדיינים אם כבר עברו שלושה חודשים מיום פטירת הבעל ואחר תשובה חיובית אומרים ליבם, אי ניחא לך – יבם, אי ניחא לך – חלוץ.

אם היבם חפץ בחליצה, לוקחים בי"ד נעל המיוחדת לכך וישים המנעל על רגלו הימנית, האישה חולצת נעלו ויורקת בארץ כנגד פניו ותאמר "ככה יעשה לאיש וכו'".

לאחר החליצה מתפללים הדיינים "יהי רצון שלא תבואנה בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי ייבום".

גיד על כף הירך הימנית של בקר וצאן בשתי הצדדים האסור האכילה, שנאמר בפרשתנו "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".

משרשי המצווה שיהיה בכל הדורות רמז לעם ישראל שאילו בזמנים הקשים ביותר לעמנו, כשמתרבים הצרות ובני עשו עושים כל מאמץ כדי להרוג עוד ועוד יהודים, נהיה בטוחים שעמנו לא יכחד ויישאר קיים לעולם בשמו ובמצוותיו, וע"י המצווה נזכור ונאמין בה' אלוקינו ובזכות זה יגאלנו.

והרמז שכשם שהמלאך שהיה שרו של עשיו רצה להרגו ולא הצליח, אלא רק לצערו בפגיעה בירך, ולאחר מכן זרחה ליעקב השמש לרפאותו, כך לאורך כל ההיסטוריה בני עשיו מנסים להרגנו ולא מצליחים להכחידנו, ובעזרת ה' תזרח לנו שמשו של משיח צדקנו, נרפא מצערנו וניגאל גאולה שלמה בב"א.

מעשר כשמו כן הוא אחד מעשר (10%). מצינו בתורה שאברהם אבינו נתן למלכי צדק שהיה כהן מעשר מכל וכן בפרשתינו יעקב אומר "וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך".

משנכנסו בני ישראל לארץ ישראל התחייבו במצוות מעשרות הארץ. המעשרות כוללים:

מעשר ראשון הניתן ללויים בששת השנים הראשונות במחזור שבע השנים שהאחרונה בהם היא שמיטה.

מעשר שני כתוספת לאחר ההפרשה ללויים בשנה ראשונה, שנייה, רביעית וחמישית, המעשר נאכל בירושלים.

מעשר עני במקום מעשר שני בשנה שלישית ושישית, המעשר ניתן לעניים.

מעשר מן המעשר [תרומת מעשר] נצטוו הלויים לתת לכוהנים מעשר מהמעשרות שמקבלים.

מעשר בהמה - לבהמות הטהורות הנולדות בכל שנה ודינו להיאכל בירושלים לאחר הקרבה בבית המקדש.

מעשר כספים - נוהגים לתת מעשר מן הרווחים ולתתם לעניים ולצרכי קדושה.

מדת סדום הוא כינוי למדה רעה על שם הפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד, ועל שם המסופר במדרשי חז"ל על רוע לבם ואכזריותם של אנשי סדום. האומר "שלי ושלך שלך" אע"פ שאינו גוזל או מקבל מאחרים, הרי הוא נוהג במידת סדום במקומות רבים בתלמוד קבעו חכמים שמותר לכוף אדם שלא ינהג מדת סדום לגבי חברו, במקרה שאין זה מזיק לו, כגון במקרה ש"זה נהנה וזה לא חסר" (כלומר אחד נהנה משל חברו והלז אינו מרשה לו, אם כי אין הדבר עלול לגרום לו שום נזק)

בספר החוקים של סדום היו חוקים שנראים בלתי מוסריים. כגון: שמי שנתן מכה לחברו ויצא ממנו דם, חייב הפצוע לשלם למכהו כסף בעבור דמי הקזת דמו. ועוד ועוד חוקים מעוותים. אחד החוקים המרכזיים בסדום אסר לחלוטין לעזור למסכנים ולהאכיל עניים, מי שעבר על חוק אכזרי זה נידון למוות בצורה אכזרית וקשה למען יראו ויראו!

האנשים בסדום חוקקו את כל חוקיהם כאנשים הדוגלים בצדק, יושר ומוסריות.

בחיינו שזורים אין ספור דילמות מוסריות כגון: עזרה לחלשים ומסכנים המהווים נטל על החברה, המתת "חסד" של חולים סופניים וקשישים, הפלות ועוד.

המוסר האנושי אינו יכול להוות תשובה ופתרון לדילמות אלו, בכל דור ובכל חברה ההתייחסות שונה. גם הנאצים פעלו על פי החוק! הרומאים התירו להורים להרוג את התינוקות הנולדים, עד עשרה ימים, (ההיסטוריון הרומי טקיטוס).

וכך מדינות שונות מתירות להמית חולים קשים, אחרות מוציאות להורג פושעים וכו'.

רק בורא העולם קובע את כללי המוסר במידה מדויקת, חוקים אשר אינם משתנים חדשות לבקרים, ולכן קרוי העם היהודי "אור לגויים", אשר רוב יושבי העולם משתמשים בחוקיו כבסיס לחוקותיהם.

 

המערה אותה קנה אברהם אבינו מאת עפרון החתי (בארבע מאות שקל כסף) לאחוזת קבר.

בפרשתנו נקראת המערה פעם בשם "מערת הכפלה" ופעם בשם "המערה אשר בשדה המכפלה". המערה נקראת בשם "המכפלה" מכיוון שהיא מערה כפולה (יש מחלוקת האם המבנה הוא בצורה של שני חדרים אחד מעל השני או של שני חדרים אחד ואחריו השני. יהושים שנכנסו בסתר לפני שנים מועטות לתוך עומק המערה בדקו ומצאו שאמנם המבנה הוא של חדר ולאחריו חדר נוסף אך החדר השני נמצא בגובה שמעל החדר הראשון, כך ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים".) וכן סיבה נוספת לשם "המכפלה" כיון שקבורים בה זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. וזו גם אחת מן הסיבות לשם "קריית ארבע".

מובא בילקוט שמעוני שביום השלישי למילתו של אברהם אבינו, כשרץ אל הבקר כדי להביאו לאורחים, ברח אחד מן השוורים ואברהם דולק אחריו עד שנכנס למערת המכפלה, נכנס אברהם אחריו וראה את אדם הראשון וחוה שוכבים וישנים, נרות דולקים וריח ניחוח אופף את המקום, ולפיכך רצה אברהם שגם משפחתו תקבר במקום.


לבכור קיים מעמד מיוחד במשפחה. חלק הבכור בירושה הוא פי שניים מחלקם של כל אחד משאר אחיו. מובא ברמב"ם בהלכות מלכים "מושחין המלך, זוכה לו ולבניו, שהמלכות ירושה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו, ולא המלכות בלבד אלא כן בכל המשרות והמנויין שבישראל".

עד זמן מתן תורה היה הבכור ראוי לשמש בבית המקדש ולהקריב את הקרבנות, שנאמר "קדש לי כל בכור וכו'" (שמות י"ג, י"ב) וכן הפסוק "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וזבחו זבחים"(שמות כ"ד, ה') ומתרגם אונקלוס "ושלח ית בוכרי בני ישראל". אולם לאחר שחטאו הבכורים בחטא העגל נפסל לכהונה, והלויים שלא חטאו נבחרו תחתם, שנאמר "הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים" (המדבר ג', י"א)

בלשון המקרא מזוזה היא כל אחת משתי דפנות הפתח (של הבית או החדר), בין הסף (החלק התחתון של הפתח) והמשקוף (החלק העליון שלו). כך למשל בסיפור יציאת מצרים, מתואר כי בני ישראל מרחו על שתי מזוזות ומשקוף בתיהם את דמו של שה קורבן פסח (שמות י"ב ז'), בכדי לסמן למלאך המשחית לדלג מעל בתים אלו במכת בכורות שהייתה לאחר מכן.

כיום משמשת המילה "מזוזה" לציון תשמיש קדושה שיהודים רבניים קובעים על משקוף (בלשון התנ"ך - על מזוזת) הכניסה וחדרי הבית.

אורח חיים או בקיצור או"ח הוא השם של אחד מארבעת חלקי השולחן ערוך ובמקור אחד מארבעת חלקי הספר ההלכתי ארבעת הטורים שחיבר רבי יעקב בן אשר. ה"אורח חיים" עוסק במכלול הדינים של סדר היום ומעגל השנה של היהודי וכולל את הלכות התפילות, ברכות, שבת, חגים וצומות. הכינוי "אורח חיים" משמש במובן הרחב ככינוי להלכות אלו ובספרות האחרונים משמש הכינוי "אורח חיים" בספרי הלכה ושות"ים, לאותו חלק מהספר המתייחס לנושאי היום יום ומעגל השנה היהודי.

שולחן ערוך הוא ספר ההלכה הבסיסי שכתב ר' יוסף קארו בצפת ונדפס לראשונה בונציה בשנת ה' שכ"ה - 1565, ועליו מתבססים ומסתמכים מרבית הפוסקים מזמנו והלאה. כיום, נוהגים רוב רבני ישראל לפסוק הלכות על פי ספר זה.

עלינו לשבח הוא קטע התפילה המסיים כל תפילה ביהדות. בימי חול הוא מסיים את שלוש התפילות - שחרית, מנחה ערבית. בימים שבהם מתפללים גם מוסף כגון שבת או ראש חודש לא נאמרת התפילה בסיום תפילת שחרית כי אם בסיום תפילת מוסף. בראש השנה נאמר קטע התפילה באמצעה של תפילת העמידה של מוסף, והוא מהווה חלק מברכת מלכויות. למנהג הספרדים ועדות המזרח נאמר הקטע הראשון של עלינו לשבח גם באמצעה של תפילת העמידה של מוסף של יום הכיפורים. ו

ברכת כהנים הוא טקס דתי יהודי הנערך במהלך תפילה. הטקס כולל 3 ברכות הנאמרות על ידי הכהנים בסוף בחזרת הש"ץ על תפילת העמידה בין ברכת מודים לברכת שים שלום, ובפדיון הבן. ברכה זו נקראת גם "נשיאת כפיים", מפני שהכהנים מושיטים את ידיהם כלפי הציבור בעת ברכה זו, ונקראת גם "ברכה משולשת" בגלל שהיא מכילה שלושה פסוקי ברכות.

במסגרת הספרות התלמודית, מכנים בשם אגדה או הגדה את החלקים שאינם הלכתיים. בחלק ה'אגדי' נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים ומשלים, דרך פרשנות למקרא וכלה בדברי חכמה ומוסר. עיקרה של האגדה מצוי במדרשי אמוראים כגון מדרש רבה, מדרש תנחומא ועוד. חלק עיקרי נוסף משולב בתוך דברי ההלכה שבתלמוד. סבורים שהשם 'הגדה' ניתן לספרות זו כיוון שספרות האגדה נוצרה בעיקר כדרשות הנאמרות בפני קהל.

בית מדרש הוא מקום המשמש ללימוד תורה, לדיון ולתפילה.

המונח בית מדרש מציין מקום מיוחד לצורך לימוד התורה, במובחן מבית כנסת המציין מקום תפילה. אף על פי שגם באחרון מקיימים תפילות, עיקרו הוא בלימוד דווקא.

צורת המדרש הקדומה הייתה אורוטורית, כלו' הרב יושב ומסביביו תלמידיו והוא דורש להם בע"פ מקראות ופרושם, והם מחדדים לו בקושיות. דברים שבעל פה (תושב"ע) אי אתה רשאי לכותבם. עם השנים, מאחר שנכתבה המשנה, צורת הלימוד הלכה ונעשתה אוטו-דידדקטית או על ידי חברותות, מול חומר כתוב

התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (המאה ה-2), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל.
 
הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות. את התלמוד הבבלי ערכו בסוף המאה ה-5 רב אשי ורבינא האחרון.
"בסיעתא דשמיא" הוא ביטוי בארמית שמשמעותו "בעזרת השמים" (כלומר "בעזרת האל"). ראשי התיבות של הביטוי, בס"ד, נמצאים בשימוש נרחב בקרב יהודים דתיים ומסורתיים, המציינים אותן בראשו של כל דף כתוב. קיימים גם ספרים רבים שעושים שימוש בראשי התיבות בס"ד. ביטויים מקבילים לבס"ד, אם כי נפוצים פחות, הם בע"ה (בעזרת השם), ב"ה (ברוך השם) ובעזהי"ת (בעזרת השם יתברך). יהודים תימניים נוהגים לכתוב את ראש התיבות לק"י (לישועתך קויתי ה') בראש מכתביהם.
ספר התודעה- ספר חשוב ביהדות העוסק במועדי ישראל מאת הרב אליהו כי טוב. הספר מסודר לפי סדר השנה מתשרי ועד אלול. הוא כולל בעיקר הסברים על המשמעות של מנהגים מקובלים בחגי-ישראל. כמו כן כולל הספר מקורות שונים למעשים, מצוות ומנהגים