בפירוש "שפתי חכמים" מבאר את כוונת רש"י: אפי' אם אומרים לך על ימין שאתה סבור שהוא שמאל ועל שמאל שאתה סבור שהוא ימין, תשמע להם ואל תתלה את הטעות בהם אלא בך כי השם יתברך נותן רוחו על משרתי מקדשו תמיד וישמרם מכל טעות שלא יצא מפיהם כי אם אמת.

דברי השפתי חכמים נותנים לנו מבט נרחב להבדל בין הראיה הפרטית שלנו ובין הראיה הכוללת של חכמי ישראל. ציווי התורה אינו נוגע רק לקיום הלכות שמלמדים חכמי ישראל אלא אף על השקפה בהנהגה נכונה בכל עת ובכל שעה ובכל נושא שהוא בעולם דעת חכמי ישראל היא הקו המנחה אותנו בכל צעד ושעל.

כל אדם מבין שבנושאים הלכתיים פוסק הרב שלמד והתייגע בידיעת והבנת העניין, אך עלינו לדעת שגם בדברים שלכאורה אינם בגדר הלכה פסוקה אלא הנהגה, דעת הרב היא דעת התורה. זאת מכיוון שהרב בר דעת חכם ונבון, אין בלבו נגיעה אישית אלא בכוחו לנתק את עצמו באופן אישי מהענינים, אין בו תאוות הממון והפרסום או כל מידה רעה אחרת שבכוחה להשפיע על החלטתו, יש בו דעה שאינה מושפעת מדעותיהם של אנשים אחרים או כלי תקשורת כל שהם, יש בו סייעתא דשמיא לקבל החלטה נבונה ונכונה.

ועדיין צריך לברר כיצד צריך לנהוג אדם תלמיד חכם בעניין שהוא יודע שיש כאן לכאורה טעות של חכמי הדור הקובעים את ההלכה וההנהגה?

הרמב"ן מבאר את דברי רש"י: "אפי' תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצוותם. ואל תאמר כיצד אעשה זאת, אלא תאמר כן ציווה אותי האדון המצווה על המצוות - שאעשה ככל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפי' יטעו.

והצורך במצווה הזאת גדול מאד כי התורה נִתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. ותיתן לנו הדין שנשמע לבית הדין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש בתורה, בין שקבלו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה כי על דעת שלהם הוא נותן לנו התורה אפי' יהיה בעניין כמחליף בימין ובשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משרתו מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול".

יש להוסיף על דבריו הנפלאים של הרמב"ן את מאמר הגמרא במסכת ראש השנה (פרק ב'). מסופר על רבן גמליאל נשיא ישראל שקיבל ביבנה עדות של שני עדים לצורך קידוש החודש שהעידו שראו את הלבנה בליל שלושים אך בליל שלושים ואחת לא ראוה, ואמנם בית הדין בראשותו קיבל את עדותם וקידש את יום השלושים כראש חודש. רבי דוסא בן הרכינס טען שהם עדי שקר והרי זה כמעידים על אישה שילדה ולמחרת היא נראית בסוף חודש תשיעי לפני לידתה והסכים רבי יהושע לדבריו (דעת רבן גמליאל שמסתבר שענן כיסה את הלבנה בליל שלושים ואחת או סיבה אחרת שגרמה שהיא לא תראה לשני העדים).

שלח רבן גמליאל לרבי יהושע גוזרני עליך לתבוא אלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך... בהמשך מסופר על רבי עקיבא ועל רבי דוסא בן הרכינס שבארו לר' יהושע שזה הכח שהתורה נתנה לבית הדין. ואכן ר' יהושע נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו, עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמרו לו בא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי.

בפרקי אבות שנינו 'עשה לך רב', כל אחד חייב לקבוע לו רב מנהיג ומורה דרך. אי אפשר לנהוג בהלכה או בעניינים מסוימים כרב אחד ואילו בנושאים אחרים לנהוג כרב אחר, מגוחך הדבר לתפש בכל עניין אחר רב שמקל בעניין, כל אחד יקבע לו את רבו וינהג לפיו בכל העניינים.