ט"ו באב חג האהבה | אבי קלנר

• הדפסה
• דואל

ט"ו באב המכונה בציבור הישראלי כ"חג האהבה" נחוג בכל שנה בהידור רב.

יש המביאים זרי פרחים ויש המוסיפים בלונים ושאר מיני קישוטים כדובונים קטנים הנושאים בידם לב אדום בוהק שעליו נכתבים סיסמאות אמת, (אולי המסר הוא שחיבוק הדב הנורא הוא רק כלפי חוץ ואמנם בפנים מסתתר לב רך של גבר שבע מלחמות).

המהדרין מכינים סלסלת נצרים ובה מיני בשמים ותמרוקי סבא, ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה וכל המוסיף מוסיפים לו באהבתו. המהדרין מן המהדרין חוגגים את שיאו של החג בדיוק בשעת חצות מתחת לכיפת השמים זרועי הכוכבים אל מול גלי הים המתנפצים או במדבר בנחל פרצים או נחל חווארים הבוהקים בלובנם לאור הלבנה המלאה. יש הנותנים קולם בסרנדה שהולחנה על ידם ויש המפזמים משירי ארץ ישראל הישנים, המהדרין חובקים בזרועם גיטרה קלאסית או מפוחית בפיהם וחליל רועים בידיהם, ויש הנזרקים בחופים נידחים כשכדור זעיר בפיהם והם מקפצים כאחוזי תזזית בשמיעת מוזיקה רועמת בעוצמה היכולה להרעיד פילים ולספק פרנסה לחברות המייצרות מכשירי שמיעה זעירים... אכן חג כהלכתו!

במשנה בסוף מסכת תענית נאמר: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי (בגדים נקראים כלים בלשון המשנה) לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" ואומר "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה" וכן הוא אומר "צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

מה הסיבות לשמחה?

הגמרא (תענית ל.) שואלת, שאמנם מובן מדוע יום הכיפורים הוא יום שמח במיוחד מכיון שיש בו סליחה ומחילת העוון ובו ביום ניתנו הלוחות השניות לעם ישראל, אולם מה מייחד את ט"ו באב כיום שמח? מבארת הגמרא שיש מספר טעמים לשמחה הגדולה בט"ו באב:

1. יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה.
2. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.
3. יום שפסקו בו מלחמות במדבר, וחזר הקב"ה לדבר עם משה בחיבה כדרך איש אל רעהו.
4. יום שביטל הושע בן אלה את השומרים שחסמו את הדרכים לירושלים כדי שישראל לא יעלו לרגל לבית המקדש.
5. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.
6. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. והגמרא מוסיפה לסיום "מכאן ואילך המוסיף (לעסוק בתורה בלילות) יוסיף, ודלא מוסיף יאסף.

עלינו להבין מה הקשר בין יום הכיפורים לבין ט"ו באב, ומדוע בשניהם יוצאות בנות ישראל לחולל בכרמים? וכן האם ששת הסיבות לשמחה הגדולה בט"ו באב קשורות למאפיין זהה או ששה סיבות שונות במרוצת הדורות שאינן קשורות זו לזו?

השמחה ביום כיפור

למעשה הגמרא עצמה נותנת את ההסבר לשמחה הגדולה ביום הכיפורים. מכיון שיום זה נקבע לדורות כיום של סליחה מחילה וכפרה. השמחה החלה ביום הכיפורים הראשון לאחר היציאה ממצרים לאחר שהעם חטאו בחטא העגל ומשה נאלץ לשבור את הלוחות, לאחר מכן עלה משה להר סיני לארבעים ימי תחנונים שבסיומם קבל אישור לפסול לוחות שניות ולעלות שוב להר סיני. העם שחזרו בתשובה על חטא העגל המתינו לקבל את התורה,

ואכן משה יורד מהר סיני וכל העם פוצחים בריקודים ומחולות: "אבא שבשמים אוהב אותנו וסלח לנו על חטאינו", וכך בכל שנה ושנה בורא העולם סולח ופותח דף חדש לכל מי שחוזר בתשובה בכל לבו. זאת אכן סיבה טובה לשמוח ולעלוז. ואכן מי שניצב בהיכלי הישיבות במוצאי יום הכיפורים איך כהרף עין מרגע של שיאה של תפילת נעילה בקבלת עול מלכות שמים בבכי ותחנון תוך ניצול הרגע האחרון לפני נעילת שערים, ומיד לאחר תקיעת השופר השמחה פורצת גבולות על אנושיים, וממשיכה ללוות אותנו עד לשיאה ביום שמחת תורה, שמחה שאנו שואבים ממנה כח עד לשמחת פורים.

ט"ו באב הראשון, במדבר

בט"ו באב שנת 2487 לבריאת העולם, 1273 לפנה"ס היתה שמחה עצומה במחנה ישראל. השנה כבכל שנה בט' באב בשנות הנדודים במדבר חפרו הגברים קבר ונכנסו לתוכו לשנת לילה, אך הפעם לתדהמתם הם נשארו בחיים. כנראה טעינו בתאריך, חשבו לעצמם ובלילה הבא נכנסו שוב ללון בקבר, הבוקר אור וכולם נשארו בחיים, וכך חזר המחזה על עצמו עד לליל ט"ו באב שבו נראתה הלבנה במלואה וידעו כולם כי אין טעות בתאריך והגזרה על הגברים שימותו ולא יכנסו לארץ ישראל הסתיימה, ולרגל ביטול הגזרה ומחילת העוון פרצו כל העם בתרועות שמחה ריקודים ומחולות. ומה עוד שמאותו יום והלאה היה דיבור השכינה עם משה רבינו בסימן של אהבה בדיבור ישיר, וכן נאמר "פה אל פה אדבר בו".

הותרו השבטין להתחתן זה בזה

בט"ו באב בימי השופט הראשון עתניאל בן קנז שהנהיג את העם לאחר מות יהושע בן נון, לאחר מעשה פלגש בגבעה שבו נשבעו ישראל במצפה שאף אחד לא יתן את ביתו לשבט בנימין, שלחו חכמי ישראל את הבחורים משבט בנימין לקחת מבנות שילה שיצאו לחול בכרמים ובאותו יום גם הותרו השבטים להתחתן זה בזה (מאחר שלפני כן נאסרה בת שירשה את נחלת אביה להנשא לבן שבט אחר מכיון שנחלת אביה תעבור לשבט אחר לעולם), ודרשו חכמים שהאיסור קיים כל זמן שכובשי הארץ שעליהם נאמר "ולא תבחר נחלה ממטה אל מטה" אולם לדור השני מותר להנשא זה בזה ולהסב את הנחלה.

השמחה הגדולה של מחילת העוון לבני בנימין והיתר הנישואין בין השבטים הצטרפה לשמחה שנהגה מיום ט"ו באב של סוף נדודי המדבר, וכנאמר (שופטים כ"א) "ויאמרו הנה חג ה' בשילה מימים ימימה".

בט"ו באב בימי המלך הושע בן אלה שהיה המלך האחרון מתוך תשעה עשר מלכי ישראל ובנימין גלו עשרת השבטים ע"י שלמנאסר מלך אשור, ביטל המלך את המשמרות שהקים למעלה ממאתיים שנה לפני כן המלך הראשון לישראל ירבעם בן נבט אשר חסמו אפשרות של עלית עולי הרגלים ממלכות ישראל לעבר בית המקדש אשר במלכות יהודה וחלק מהעם הלכו להקריב לעגלים שהקים ירבעם בדן בצפון ובבאר שבע בדרום, אמנם הושע בן אלה לא ניתץ את העגלים אך עצם האפשרות שניתנה ביד העם לבחור האם לעבוד חלילה לעגל או לעלות לבית המקדש גרמה לפרץ של שמחה ויום טוב לעם.

בט"ו באב שבע שנים לאחר ההרג הנורא שנערך ביושבי העיר ביתר שעמדה בעוז במצור במשך שלש וחצי שנים, בקש אדרינוס שיקיפו את כרמו שגודלו היה שמונה עשר על שמונה עשר מיל (מיל זוהי מידה שוות ערך לקילומטר) שבעים ושתיים קילומטר בגופות החללים הרוגי ביתר ויערמו אחד על השני לגובה גדר ולא יקברו, לאחר שבע שנים המלך שבא אחריו התיר לקבור את גופות החללים. ובאותו יום רבתה השמחה לאחר שנמחל עוונם והם הגיעו למנוחת עולמים. ואף תקנו ברכת הטוב והמטיב על כך שהגופות לא סרחו והובאו לקבורה.

ט"ו באב היה היום האחרון בכל שנה שבו הובאו עצים לבית המקדש. מכיון שלאחר ט"ו באב תשש כוחה של חמה ואין ביכולתה ליבש במהירות את העצים הכרותים ולכן חששו שמא יכנסו תולעים בעצים. בימי בית המקדש השני לאחר החורבן הנורא שהתרחש בארץ ישראל לא נותרו עצים בשפע ולכן מביאי העצים עשו זאת במהירות של ממש וממרחק רב, שמחה וכבוד רב היו חלקם של מביאי העצים לבית המקדש ושיאה של השמחה ביום ט"ו באב שבו פסקו מלהביא עצים עד הקיץ הבא ולמראה המחסנים המלאים בעצים שמחו כולם.

בנוסף רבתה השמחה על כי כעת שאין זקוקים להביא עצים נוספים נותר יותר זמן פנוי ללמד תורה, ובפרט במט"ו באב ואילך הלילות מתארכים על חשבון הימים והלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום.

אז למה "מחוללות בכרמים"?

בימים טובים כפסח שבועות וסוכות שקיים בהם התקבצות גדולה של אנשים החוגגים ושמחים, דאגו שליחי בית הדין להשגיח על הפרדה בין הגברים לנשים ע"י גדרות קש כלונסאות או כדים, כדי שח"ו מתוך השמחה הגדולה לא תהא חלילה תערובת המביאה לידי מכשול.

בשני ימים בלבד במהלך השנה ימים של קדושה וטהרה ושמחה גדולה על מחילת העוונות לא הוצרכו לגדור כיון שלא חששו שחומת הצניעות תיפרץ ולכן באותם ימים שהם יום הכיפורים וט"ו באב בנות ישראל יצאו אל מחוץ לעיר, אל הכרמים כדי לחולל במחולות וללא חשש לרדת חומת הצניעות.

בימינו שלדאבוננו אין בית מקדש בטלה השמחה הגדולה על המים הנזכרים ונפרצה חומת הצניעות, לכן עלינו להתפלל שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לשמחה אמיתית ושלמה.

שמחה השלימה נותרה רק בנושא אחד והוא לימוד תורה וכנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", וחז"ל לימדונו שמיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה.

כעת מובן מדוע הגמרא בסימה את נושא ט"ו באב, אומרת "מכאן ואילך המוסיף (לעסוק בתורה בלילות) יוסיף, ודלא מוסיף יאסף".
 

חג אהבת התורה שמח