הקולך זה בני דוד? | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

במרדף ההיסטורי והעצוב של שאול אחרי דוד, נפגשים השנים לפחות פעמיים, כאשר לאחרון יש הזדמנות לחסל את יריבו בלי שיבחין בקיומו. הזדמנות אותה דוד לא מנצל. בפעם הראשונה היה זה כאשר נודע לשאול כי דוד מסתתר במדבר עין גדי, לא רחוק מים המלח. שאול ואנשיו דוהרים אל המדבר ושם נכנס שאול לאחת המערות הראשונות כדי להסך את רגליו הלוהטות במי המעיין הצוננים שבמערה. אלא שבקצה המערה ישבו דוד ואנשיו. אנשי דוד מביטים האחד בשני, מבחינים בפוטנציאל והם פונים מיד למנהיגם בהצעה שאי אפשר לסרב לה:

וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יי' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִֹיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט:

על אף שדוד לא נטרל את יריבו המר מכה אותו ליבו על מה שארע:

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל: וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵיי' אִם אֶעֱשֶֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יי' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ יי' הוּא.

הוא יוצא מן המערה וקורא אחרי גבו של שאול המתרחק: הנה על אף שיכולתי להורגך, לא עשיתי זאת. אני איני מתכוון גם לעשות זאת כי 'משיח ה' אתה'. ועם זאת, מוסיף דוד בכאב:

והיה ה' לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ.

על כך מגיב שאול:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד? וַיִּשָא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ

מפני מה שאל שאול את דוד האם זה קולו? האם הוא איננו מזהה את גוון הקול של העלם שהיה כה קרוב אליו, מה עוד שהשיחה מתקיימת בשדה פתוח וכל אחד רואה את חברו? ודוד, מדוע לא ענה לשאלת שאול שאכן זהו קולו? ולבסוף מדוע פרץ שאול בבכי?

במפגש השני של שאול ואנשיו עם דוד חוזרת התמונה על עצמה בוויריאציות קלות. היה זה כאשר מסרו תושבים מקומיים מידע לשאול כי דוד מסתתר בגבעת החכילה אשר במדבר זיף. שאול מגיע עם פמלייתו ואלפי חייליו למדבר כשבמקביל גם דוד מתוודע בעזרת מרגלים כי שאול הגיע למדבר והוא מקבל מהם גם את איכון חנייתו המדוייק. בערב מגיע דוד לאתר בו התמקם שאול ולעיניו מתגלית תמונה כעמט סוריאלסיטית: שאול שוכב ישן במרכזו של מעגל, לא הרחק ממנו נם שר צבאו אבנר בן נר, וסביבם שוכבים ישנים כל האלפים. למרות הפיתוי העז לחסל את שאול ואנשיו באבחת חנית מהירה נשבע דוד כי ידו לא תהיה בשאול: "חי ה' כי אם ה' ייגפנו, או יבא יומו, ומת או במלחמה ירד ונספה. חלילה לי מה' משלח ידי במשיח ה'". תחת זאת נוטל דוד את חנית המלך, נעמד על הר מרוחק ממול למחנה שאול ומשם הוא מוכיח את שומריו של המלך ואת אבנר בן נר רמטכ"ל הצבא:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְֹרָאֵל וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ: לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִֹיתָ חַי יי' כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹנֵיכֶם עַל מְשִׁיחַ יי' וְעַתָּה רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָיו

שאול מזהה את קולו של דוד וכמו בסצנה הקודמת הוא שואל שוב:

וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ

וגם פה חוזרת התמיהה: אם שאול הכיר את קולו של דוד מפני מה הוא שואל אותו הקולך זה בני דוד"? ומדוע הפעם דוד בוחר לענות והוא מאמת את קביעתו – שאלתו של המלך?

במינוח קול אנו משתמשים כדי לבטא צליל, אקוסטיקה, רעש, אבל לקול יש משמעות נוספת והיא תוכן הדברים המושמעים וטיבם. כאשנו אומרים 'קול אדונו עולה מתוך גרונו' המשמעות היא כי איש זה משמיע אולי את קולו, אך התוכן, הקונספט, שייך לאדונו. כך גם הביטוי 'הוא מדבר בשני קולות' משמעותו הוא כי האדם שלפנינו משמיע שתי דעות סותרות או שהוא מייצג שני אנשים שונים בעלי תפיסות שונות.

במפגש הראשון שומע שאול את מסקנתו הכאובה של דוד: "ישפוט ה' ביני ובינך, ונקמני ה' ממך" וכו'. על כך שואל שאול בזהירות: "זה קולך" כלומר זוהי תפיסת עולמך? האם לכך אתה שואף וכך אתה רוצה? דוד לא משיב על שאלה זו. יתכן כי בסתר ליבו הוא אכן לא מעוניין כי ירע ה' למלך ישראל, ועל אף דבריו הקשים, בליבו פנימה היה חפץ כי הפרשייה תסתיים באופן שונה לגמרי. שאול שומע את שתיקתו של דוד ופורץ בבכי. במפגש השני, שומע שאול את דוד חס עליו, מרחם עליו, ובקול שלא נעדרת ממנו אהבה הוא פונה לאבנר ולשומריו ומוכיח אותם על הפקרתו של שאול לחסדי האוייב. שאול שומע ושואל שוב: זה קולך דוד? על כך משיב דוד בחיוב. זהו אכן קולי, זו דעתי וזו השקפתי. מעולם לא שנאתי אותך ולא חפצתי להרע לך ומדוע כה תרדוף אחרי.
שאול מקשיב ובלב עולה על גדותיו הוא מבטיח:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד

[על פי רעיון של הרב מאיר גרוזמן שליט"א].