שבעה עשר בתמוז: המסר של שבירת הלוחות | עלון בית דוד

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה , והעמיד צלם בהיכל (תענית כו .)
 
אין זה מקרה שמאורעות החורבן של כלל ישראל התרחשו מאז ומתמיד בתקופה זו . יש כאן מסר: הכל מתחיל מהשורש. שרשרת החורבנות והגלויות לא תיפסק, עד שנעקור את שורש כל הרע מתוכנו, עד שלא תישאר ממנו אפילו כמלוא נימה. ואכן, ימי הזכרון המציינים את שלבי החורבן במשך השנה כולה אינם ימי אבל, אלא ימי צום, המעוררים להתבוננות ותשובה . "וביום פקדי, ופקדתי" – נאמר למשה רבנו לאחר חטא העגל. כל האסונות שאירעו בתולדות עמנו, מקורם בחטא העגל, ובשבירת הלוחות שנגזרה מחטא זה.
 
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ... 
שבירת הלוחות לא היה מאורע חד-פעמי. שברי הלוחות לא נקברו ונגנזו באדמה, כדרך שקוברים ספר תורה פסול; גנוזים הם בארון, כדי שנתבונן בהם: " לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" .
 
מה הוא המסר הגנוז בשני הלוחות? הם היו "לוחות אבן, כתובים באצבע אלקים" – ללמדנו, מה הוא תפקידנו בעולם: לקחת את ה"אבן", את החומר הארצי, ולהטביע בו את הרוח האלקי, להפוך אותו לנושא רצון ה',  כדרך שהכתב האלקי חרות על האבן. כל גופנו כל , חיינו, מהותנו והוויתנו לא יהיו אלא עדות המעידה על בורא העולם. 
 
 
ועוד: "לוחות כתובים משני עבריהם , מזה ומזה הם כתובים". התורה לא תהיה חרותה בנו באופן חד-צדדי ושטחי בלבד. בכל צדדי החיים, בכל עיסוקיו ובכל מחשבותיו, יהיה היהודי חדור ברוח האלוקי, ברוח התורה. אין בתורה "עיקר וטפל", "עיקר" שבו יש לשמור על עקרונות היהדות, ו"טפל" שבו תשלוט רוח העולם החיצוני", בלית ברירה. רצון ה' חייב לקבוע בכל מעשיך, ובכל החלטותיך, חשובות ככל שיהיו, וקטנות ככל שיהיו . בבית – וברחוב; בבית המדרש – ובבית; בנסיעה ובנופש – היהודי אינו פושט את מדיו לעולם. 
 
 והלוחות מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא, חרות על הלוחות -
"אל תקרי חרות אלא חירות!" הכתב האלוקי חודר לחומר, הוא גובר עליו ומשחרר אותו מכל זיקה לטבע. ם ו-ס שבלוחות בנס היו עומדים". זוהי העדות שהלוחות מעידים. כשעם ישראל חדור בדבר ה', כשהם מתמסרים לה ללא סייג, כשאין להם יעוד ומטרה בעולם מלבד קיום התורה, אזי הם משוחררים מכבלי העולם: "לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המוות ואומה ולשון שולטת בהם – חרות מן המלכיות, חרות ממלאך המוות, חרות מן היסורים". 
 
עם ישראל לא עמד במבחן זה. כשנדמה להם שמשה רבנו נעלם, בא עליהם השבר. הם לא היו חדורים ברוח החירות של קבלת התורה, הם הראו שעדיין "איוו לאלהות הרבה". עגל הזהב הוכיח, שאינם מסוגלים להתנתק מהקשר לכוחות הטבע, ואינם ראויים למלאות את שליחותם כעם הנושא את דבר ה' ללא סייג, ללא שמץ של "אלהות הרבה". גם לאחר שקיבלו את התורה, עדיין היו זקוקים למנהיגים ולמלכים שילכו לפניהם. היה להם מקדש – לעבודת ה'. היו להם ישיבות וחכמים שלימדו את התורה. אבל את החיים, את הרכוש, את המדינה – לא היו מוכנים למסור להנהגת התורה. כאן לא היה מקום לדבר ה', כאן ביקשו "אלהות הרבה ". 
 
ואז, פסק גם "מכתב האלקים" להיות "חרות על הלוחות"... הכתב האלקי התנתק מהאבן: "אותיות פורחות באויר" - והחומר, לוחות האבן, נשבר לרסיסים.
 
בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר – המדינה היהודית נחרבה עד היסוד. וב ו ביום, החלה התורה במסע ניצחון! צאו וראו – כיצד צעד עם ישראל דרך ההיסטוריה, עם ללא אחיזה טבעית, ללא מדינה, ללא אדמה משלו, מנודה על ידי כל אומות העולם – והוא מתקיים בכח התורה בלבד. כאן מגשים עם ישראל את העדות החרות על הלוחות – לוחות האבן כתובים באצבע אלוקים. 
 
מפעם לפעם מנסה אותו ה', לראות אם אנו מסוגלים להגשים את השליחות הנצחית שלנו לא רק בנסיון העוני, לא רק בתנאי הגלות, אלא גם מתוך מעמד של עושר, מתוך מעמד של עצמאות גשמית ומדינית. משכשל הנסיון, חזרנו למצב החורבן. אם נכין את עצמנו כראוי, אם נקבל על עצמנו את יעודנו ללא סייג, נמסור את כל חיינו, את כל ישותנו לה' ולתורתו בלבד, נוכל לקוות לגאולה השלמה שתבא כהרף עין .
 
(עפ"י כתבי הרש"ר הירש)