בתוככי הים הגדול, הרחק מן הישוב האנושי, ללא מגע עם העולם הרחב, התקיימה מדינת החיות. היא היתה דומה להפליא לכל מדינה אחרת, עם משטר מסודר, ממשלה, משטרה, שופטים, כיאות למדינה המכבדת את עצמה. אלא שבמקום בני אדם, ניהלו את המדינה הזאת אזרחים מסוג אחר: קופים, חמורים וכדומה.

 

ביום בהיר אחד, הגיעו אורחים למדינה בני אדם, שספינתם נטרפה בים, מצאו מקלט באי הקטן. מיד עם הוודע הידיעה על בואם, נאסרו הפליטים על ידי המשטרה, והושמו במעצר כדי לדון בגורלם. האם יורשו להתגורר במדינה, האם יורשו לחזור אל מקום מוצאם, והאם יוכלו לקיים קשר עם אחיהם בני המין האנושי. ויצא פסק הדין: עליהם להשאר באי, להשתלב בחיי המדינה, לעבוד ולהתפרנס כמו כולם. אולם, פעם אחת בחודש יורשו לקיים קשר עם קרוביהם ביבשת הרחוקה.

 

וכך הפכו האנשים לתושבי מדינת החיות.

 

הם עבדו יחד עם החמורים, אכלו יחד עם הפרות, וישנו במעונם של כלבים. לא היה חסר להם דבר. אדרבה, הכל היה בשפע: אוכל, עבודה, בילויים. ובכל זאת, כשהגיע המועד שבו הורשו להתקשר הביתה, בכו ללא הרף. "אין אומללים כמונו בעולם כולו", אמרו, "אנו מושפלים ומדוכאים".

 

לא ארך הזמן, עד שנימת דיבורם השתנה. בתום חצי שנה לשהותם באי, כבר לא ניכר בהם כל זכר למצב הנפשי הקשה, שבו היו בשבועות הראשונים. וכשדיברו עם קרוביהם, אף ניסו לשכנע אותם שיצטרפו גם הם אליהם. "יש כאן כל טוב, אנו מנהלים כאן חיים ללא דאגות", אמרו.

 

אם בתחילה היו הם אלה שבכו, הרי עתה קרוביהם מבכים אותם. בתחילה, כאשר בכו על גורלם המר, עדיין היו בני אדם. עכשיו, כיון ששוב לא הרגישו כל אי-נוחות מסביבתם הבהמית, הרי הם עצמם הפכו לבעלי חיים ...

 

כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה. כל עוד שבית המקדש היה קיים, והשכינה שרתה בתוכנו, הרי בכל נשימה ונשימה שאפנו אויר של קדושה, חיי הפרט והכלל היו מושתתים על אדני התורה, ויום יום ראינו בחוש את הנהגתו והשגחתו הפרטית של השי"ת עם עם ישראל. משחרב הבית, וגלינו מארצנו, עברנו לעולם מסוג אחר. המהפכה הזאת, המעבר מחיים רוחניים לחיים של "עולם הזה", הוא חד לא פחות מהמעבר ממדינה של בני אדם למדינה של בעלי חיים.

 

מי שכואב לו, מי שבוכה על מצבו. ברגע שאנו מרוצים, מאושרים, הרי הפכנו לאזרחים במדינת בעלי החיים, הפכנו לבעלי חיים. 

מי מסוגל לשרוד במצב כזה, ולא ליהפך לבעל חיים?

 

אמת, אי אפשר לבכות ללא הרף. אי אפשר לחיות כך, חייבים להשלים. אבל לפחות פעם בשנה, עלינו להזכר שעדיין אין אנו חמורים, גם אם אנו נאלצים לחיות ביניהם . 

 

מי שיכול לבכות לפחות פעם אחת בשנה מעומק הלב, נשאר בן אדם במשך כל השנה כולה. מי שגם לזה אינו מסוגל, לא יזכה לשמוח גם כאשר תבא הגאולה .

 

(ע"פ משנת רבי אהרן)