"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר, עורו ישינים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם אלה השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושונים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו הלא טובה."

(רמב"ם פ"ג מהל' תשובה)

 

תקיעת שופר - אין ספק שרגע זה מהוה את הרגע המרגש ביותר בראש השנה. הציבור מאזין בדממה, והלב מתמלא ברגש של קדושה. אך בכל זאת לפעמים כל זה נשאר אצלנו בגדר "תיאוריה", והמסר אינו חודר לאותו מקום שהוא חייב להגיע לעומק הלב.

 

אוניית נוסעים שתעתה בדרכה, הגיעה לאי בלתי מיושב בלב ים. רב החובל החליט לשהות מעט ליד האי, כדי לפוש קימעה, ואחר כך ימשיכו בדרכם. הוא הודיע לנוסעים שבאפשרותם לרדת; אך בהשמע הצפירה עליהם לשוב מיד לאוניה. כעבור שעה תושמע צפירה נוספת, ואז עליהם לעלות על האניה, וכעבור שעה נוספת תנתן האות להפליג. הנוסעים הוזהרו, שמי שיאחר את הפלגת האניה, ישאר באי הבודד לכל ימי חייו. 

 

רק נוסעים בודדים נשארו על האניה, כי הנוף היה מקסים ומפתה ביותר: צמחים בכל שלל הצבעים, ריח של גן עדן, פירות עסיסיים ומים לרוב. אותם שלא ירדו טענ, ו שלא כדאי להסתכן סיכון חמור כל כך, להשאר גלמוד על האי, עבור הנאה רגעית של כמה שעות. מה עוד, שדוקא יופיו של האי עלול להיות להם לרועץ, בהיותו מפתה כל כך. אולם כאמור, רוב הנוסעים לא התחשבו בטענות "מגוכחות" כאלה, לנוכח היופי המופלא וריחות הבושם שעלו מן האי. "אין שום סכנה, שמישהו יעשה שטות כזו. אין ספק שמיד עם השמע הצפירה ירוצו כולם לעבר האניה". 

 

אך ירדו הנוסעים מהאניה והחלו להסתובב מעט בשטח האי, התברר שצדקו אלה שחששו. טעם הפירות היה טעם של "גן עדן", הריח שעלה מהצמחיה היה משכר, ועל כל צעד ושעל גילו הנוסעים הפתעות חדשות. כשנשמעה הצפירה הראשונה, היו מעטים בלבד ששמו לב אליה. "חבל על כל רגע שנפסיד כאן. דבר כזה, רואים רק פעם אחת בחיים. האוניה כבר תחכה לנו, ובכלל, הרי יש עוד זמן..." כך אמרו האנשים. הרבה מהם היו כה שקועים בפלאי העולם שגילו זה עתה, שכלל לא שמעו את הצפירה.

 

אחרי שעה הושמעה צפירה נוספת; המפרשים הועלו, והאניה היתה מוכנה לנסיעה. עכשיו, כבר נתעוררו מרבית האנשים מתרדמתם. חיש מהר רצו לעבר האוניה. החכמים שבהם, שלא התרחקו מהחוף, הספיקו להגיע ברגע האחרון ללא קושי מיוחד. אולם הרבה נוסעים נאלצו לרוץ בריצה מטורפת נפ, לו ונחבלו, שוב קמו ורצו בשארית כוחותיהם. הם הספיקו להגיע ברגע האחרון, כשהם שותתים דם בכל חלקי גופם. כל ההנאה שנהנו במשך השעות שבילו באי, נשכחה עתה לנוכח היסורים שסבלו מריצה זו, ועוד לקח להם זמן רב עד שהבריאו. אחדים אף סבלו למשך כל ימי חייהם . 

 

אך לא כולם התעוררו. אלה שהתרחקו מהחוף, ונכנסו לעובי היערות כדי לגלות עוד ועוד מפלאי הבריאה, כלל לא לא שמו לב, הם נאחזו במין בולמוס, שהשכיח מהם לגמרי את מצבם. כעבור זמן מה גילו שהאניה הפליגה; אך הם לא נבהלו.... "איזה טפשים", אמרו. "עוזבים עולם כל כך מופלא, מה רע לנו כאן"??. וכך המשיכו להתענג בתענוגי העולם החדש. 

 

יום אחד הגיע החורף. עננים שחורים כיסו את השמים, גשמי זעף ירדו עליהם וקור שלא ידעו כמוהו חדר לעצמותיהם. לשוא חיפשו מחסה, הרי כלום לא הכינו לעצמם. כל כך היו טרודים לחטוף ולאכול, לראות וליהנות, שכלל לא חשבו על החורף ... 

 

 

כולנו נמצאים כאן, בעולם הזה, טרודים ועסוקים בענינים גשמיים, אחד יותר ואחד פחות. ועל פי רוב, קורה לנו מה שקרה לנוסעי האוניה: טרדות העולם והנאותיו, השכיחו מאתנו את העובדה, שאנו נמצאים כאן בסך הכל לביקור קצר. ועל כן, אין אנו מסוגלים לחזור בתשובה. העולם הזה תופס אותנו בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידנו, הוא מפיל עלינו תרדמה, כדי שלא נחזור ל"אוניה" שלנו, לעולם הרוחני שממנו באה נשמתנו . 

 

תקיעת השופר היא הצפירה, הבאה לקרוא לנו לחזור אל האניה, להתעורר מן התרדמה. בשעה שנשמעת הצפירה, עלינו להזכר לאן אנו שייכים באמת נע. שה חשבון הנפש: היכן מתרכזת עיקר השאיפה? האם אנו שואפים לעלות בתורה ויר"ש, האם זה מה שמטריד אותנו, או שמא השאיפה היא בתחום אחר? לאיזה כיוון אנו מתקדמים? עכשיו הזמן, להתחיל בצעדים שיקדמו אותנו לעבר ה"אוניה", לעבר חיים של רוחניות.

 

אם נאחר את הצפירה, אם לא נשוב בתשובה עם השמע קול השופר, אולי נספיק עדיין להגיע אל האניה, אבל אז נצטרך לעבור את הדרך הקשה יותר, דרך היסורים. אשרי מי שזוכה להתעורר, אשרי מי שעדיין הוא במצב שתקיעת השופר תעורר אותו. כי אלה שהם כבר שקועים יותר מדי, עלולים להתעורר ברגע שכבר מאוחר, שאז כבר אין דרך בחזרה...