חכמי ישראל מבארים שהספירה ממחרת השבת הכוונה ממחרת יום טוב של פסח [החל מט"ז ניסן] עד ממחרת השבת השביעית, עד חג השבועות (לא כולל החג עצמו) וכך יספרו שבעה שבועות תמימים שהם ארבעים ותשעה ימים וביום החמישים שהוא חג השבועות תקריבו מנחה חדשה לה'.

 

 

ואם נרחיב את המבט הרי שכל השתלשלות המאורעות והירידה למצרים הייתה כדרך הכרחית שתובילנו לקבלת התורה, ניתן לראות את ההשתלשלות בהגדה של פסח המתחילה בסיפור "מתחילה עובדי עבודה זרה", אברהם אבי האומה שהכיר בכוחות עצמו במלכות בורא העולם ובניתוץ האלילים, נתנסה בעשרה ניסיונות קשים ועמד בכולם, "ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב.. ויעקב ובניו ירדו מצרימה, וכל התהליך התברר והובטח לאברהם בברית בין הבתרים.

כדי לקבל את התורה ולהכריז "נעשה ונשמע" הוצרך העם לעבור תהליך כואב, להגיע לאפיסת כוחות הגוף והנפש עד כדי התבטלות עצמית ושעבוד מוחלט של הרצון העצמי, להתבונן במופתי עשרת המכות וקריעת הים שהוכיחו לכל העולם מי בעל הבית, לקבל אוכל שתייה וצל בצורה ניסית במדבר השמם, וכך לקבל את התורה מתוך אהבת הבורא אמיתית ושלימה עד אין קץ.

במדרש מבארים את סמיכות סיפור המאורע של ביקור יתרו חותן משה במחנה ישראל, הכבוד הגדול שחלקו לו העם והעצות שקיבלו ממנו, לבין סיפור מעמד קבלת התורה. כנאמר בפרשת יתרו [שמות י"ח כ"ז] "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני", הסמיכות באה ללמדנו שיתרו האינטלקטואל שהיה יועץ לפרעה וכהן דת שבדק את כל הדתות בעולם והבין בשכלו שיש רק דרך אמת אחת והיא דרכו של העם היהודי להאמין אך ורק בבורא העולם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, בא להתבונן מקרוב ולהתגייר ואח"כ נשלח ושב לארצו כדי לגייר את בני משפחתו ולא השתתף ברגע השיא של התגלות ה' במעמד הר סיני ושמיעת עשרת הדברות. אומר המדרש "אמר הקדוש ברוך הוא: בני נשתעבדו בתבן וטיט, הם יכולים לקבל את התורה, יתרו שישב בביתו בשלוה אינו ראוי לקבל תורה". לתת תורה לעם מתוך הבנה אינטלקטואלית שכלית גרידא, אין בה עוצמה שתיתן לעם כוח להמשיך בדרך ולא לזוז ממנה לאורך כל ההיסטוריה, ולכן מן ההכרח לבטל את עצמיותם של העם באופן מוחלט ולנוע אל הדרך הנכונה מתוך הבנה עמוקה שכלית ורגשית שתישאר חקוקה בעצמותם לעד ותיתן להם כוח להאמין ולקיים ואף למסור את הנפש לשם כך לאורך כל הדורות.

כעת מבינים אנו שספירת העומר הינה חיבור בין היציאה ממצרים לבין תכליתה קבלת התורה בחג השבועות, ביום חמשה עשר בניסן יום היציאה ממצרים היום בו לקחנו בורא העולם באהבתו ורוממנו אל פיסגת הרוחניות, למחרת היום לאחר שטעמנו את רום המעלה אנו צריכים בכוחות עצמנו להתעלות ממצב אישי אפסי לקראתה, וכך צעד אחר צעד אנו מתעלים בכוחות עצמנו בכל יום מימי הספירה ועולים ארבעים ותשעה שערי קדושה וביום החמישים זוכים אנו להגיע באופן עצמאי לעבר הפסגה ולקבל את התורה. הדבר דומה לאדם אשר לפניו ניצבת דרך ארוכה ומתישה אל היעד הנכסף וכדי שיוכל לעמוד במשימה נותנים לו לחוש ולטעום מעט מן היעד כדי לקבל כוחות בדרך אליה.

בחכמת הסוד מחלקים את ימי הספירה לשבעה שבועות וכל שבוע מוקדש למדה המתקנת אותנו ואת העולם.

שבע המידות הם: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

שבעה רועים נאמנים קמו לעם ישראל הגיעו אל תכלית אחת המידות והנחילו את שלמותה לעולם: אברהם, יצחק, יעקב, מה, אהרון, יוסף, דוד.

אברהם מדתו חסד, עשה חסדים עם בני האדם וע"י אהבתו וחסדו קירב והכניסם תחת כנפי השכינה, ולא הייתה לו קנאה שנאה ואכזריות כלפי שום אדם בעולם.

יצחק מדתו גבורה, את כל עוצמת כוחו נתן בעבודת וביראת ה' עד כדי שניסיון העקידה לא נחשב בגדר ניסיון כלפיו אלא רק כלפי אביו.

יעקב מדתו תפארת, "ויעקב איש תם" התורה מעידה שבכל שנות חייו והאירועים הרבים עשה הכל בתמות וישרות ללא שום עקמימות ומרמה, תפארת לו מן האדם ומן הקב"ה.

משה מדתו נצח, על ידו ניתנה התורה שהיא נצחית ומשה מסר נפשו עליה, אינה בטילה לעולם ואי אפשר לקחתה, הנותן והמקבל הרב והתלמיד שניהם משתכרים הימנה.

אהרון מדתו הוד, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, שש ושמח על גדולתו של אחיו הצעיר ממנו, נאים מעשיו והוד והדר נסוכים עליו.

יוסף מדתו יסוד, שנתעלה בקדושת אות הברית עד למעלה העליונה [עמד בניסיון של אשת פוטיפר] ומידה זו היא יסוד קיום העולם (וההפך רח"ל משחית את העולם).

דוד מדתו מלכות, מלך שלא זכה במלוכה מעצמו בגבורתו חכמתו או ירושה, אלא בחירה מאת ה' בדוד שהקטין עצמו נתן את כל הגדולה לה' ונתן בפי הכל שירות ותשבחות לה'.

בכל מידה בשלמותה כלולים כל שבעת המידות, לדוגמא אדם שמדתו חסד יכול להיות רך לב שמרצה את כולם [פראייר], או מבצע את החסד בפנים חמוצות, חסד כדי לקבל תמורה, חסד מתוך הרגשת שליטה או חסד על חשבון אחרים או ח"ו על חשבון מצוות התורה. ולכן כדי להגיע לשלמות צריך לבלול את כל שבעת המידות בכל מידה ומידה. כך בארבעים ותשעה ימי הספירה אנו מתקדמים בכל יום במידה עצמה ומידי שבוע עולים בסולם אל עבר המידה הבאה [יום א' חסד שבחסד, יום ב' גבורה שבחסד וכו'].

בני ישראל ביציאתם ממצרים מיד לאחר ה"שבת" היום טוב הראשון שבו חשו למשך זמן קצר את אוויר הפסגות, החלו מיד למחרת בעלייה רוחנית צעד אחר צעד עד שהגיעו לשלמות ולקבלת התורה.