בליל י"ח אייר ל"ג בעומר, מתקבצים כולם גדולים וקטנים, נוטלים את העצים שאספו הילדים בדי עמל ומדליקים מדורות מרשימות למראה, שמחים וצוהלים מפזזים ומרקדים. השמחה הגדולה והבערת המדורות נעשות לכבודו של התנא הגדול רבי שמעון בר יוחאי שיום פטירתו חל ביום זה.
נחזור לרגע על סקלת הזמן אל התקופה בה חי רבי שמעון וננסה להתחקות אחר בית אביו יוחאי שזכה לבן כה קדוש, ולמקום לימודיו בישיבתו של רבי עקיבא.
ליוחאי שהיה אדם עשיר ומקורב למלכות הרומאים ששלטו בארץ ישראל ולרעייתו שרה חסר רק דבר אחד, הם לא זכו לפרי בטן. חלפו מספר שנים ויוחאי נועץ במקורביו האם עדיף לו לשאת אישה נוספת כדי לזכות בילדים, או לגרש את אשתו ולהינשא מחדש, איזו פעולה תגרום לרעייתו פחות צער ועגמת נפש. שרה שנודעו לה הדברים לא ידעה את נפשה מרוב צער, נוסף על הכאב האישי שהיא עקרה כעת היא תאלץ לחיות עם צרה - אישה שנייה או לחילופין להיות גרושה עקרה שאיש לא יחפוץ בה. היא התייפחה בכל כוחה ושפכה דמעות כמים לפני בורא העולם שתזכה להיפקד בבן או בת ותישאר בבית בעלה וללא אישה שנייה. ומה עוד שהימים שהיו סמוכים לראש השנה ימי סליחות תחנונים ותשובה מכל הלב לכלל ישראל. לשיא תפילתה תחנוניה ודמעותיה הגיעה בראש השנה בשעת תקיעת השופר שהיא עת רצון לקבלת התפילה. הרגשתה הייתה טובה והיא חזרה לביתה לאחר התפילה בשמחה ומאור פנים. גם בעלה יוחאי חזר הביתה שמח לאחר התפילה, וכך המשיך יום ראש השנה בתפילה ובשמחה.
בלילה חלם יוחאי והנה ניצב הוא בחורשת עצים הניצבים דוממים כעצים לאחר השלכת ללא עלים, לפתע רואה הוא מלאך הניגש מפעם לפעם לעץ זה או אחר משקהו במים והעץ מתחיל ללבלב לפרוח ולהצמיח עלים. יוחאי עצמו נישען על אחד העצים העירומים והנה פורח המלאך לכיוון העץ שיוחאי נשען עליו, מוציא מחיקו בקבוק ומשקה את העץ, שברגע קט פורח ביופי שלא יתואר בשלל עלים ופרחים. בבוקר מתעורר יוחאי נפעם עדיין תחת זיכרון החלום ופולט מפיו מבלי משים את הפסוק "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללוי-ה". הוא ניגש לרעייתו כדי לספר לה על החלום, ברגע ששמעה שהוא חלם חלום אמרה לו, נכון בחלומך ראית חורשת עצים עירומים ללא עלים וכו' והאם פלטת מפיך בבוקר את הפסוק "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללוי-ה", גם אני חלמתי חלום זהה ופלטתי מפי מבלי משים את הפסוק. הזוג מחליטים לגשת ללא דיחוי אל הרב הצדיק התנא רבי עקיבא.
רבי עקיבא קיבלם בשמחה ובישר להם שהעצים העירומים הם נשים עקרות שמידי פעם מרחמים מן השמים על אחת מהן והיא זוכה להיפקד בפרי בטן, העץ שעליו נשען יוחאי מסמל את רעייתו שבעז"ה תזכה להיפקד מיידית בפרי בטן, עקב הבקבוק המלא בדמעותיה הטהורות שבקעו רקיעים עד כסא הכבוד והיא תזכה לבן מיוחד במינו, ויתקיים בהם הפסוק שתשב ותישאר עקרת הבית בשמחה. בקשתי ממכם שתקראו את שמו שמעון, על שם ששמע ה' את תפילות אמו ויהיה כוח תפילתו גדול ומקובל בשמי מעלה למען כלל ישראל.
ואכן לאחר תשעה חודשים בתאריך ו' סיוון חג השבועות שבו ניתנה התורה לעם ישראל נולד רבי שמעון. נקל לתאר את השמחה ורוממות הרוח של בני הזוג שגידלו את בנם בקדושה וטהרה ושלחוהו ללמוד בישיבתו של רבי עקיבא, שם זכה ליחס אישי ומיוחד ועלה ונתעלה בתורה.
רבי עקיבא שממנו ינק ולמד רבי שמעון את התורה היה קדוש עד כדי כך שבזמן שבורא העולם הראה למשה רבנו את הדורות הבאים אמר לפניו משה, ראויה התורה שתינתן ע"י רבי עקיבא ולא על ידי.
אולם ישנם שני מעצורים החוסמים בעדו: עקיבא בטוח שבהיותו בן ארבעים כבר איבד את הסיכוי שדברי תורה יכנסו ללבו, מאחר והוא אינו יודע אפילו צורת אות. הדברים השתנו יום אחד כשהתבונן עקיבא בסלע שניצב בתחתית המעיין והבחין שבסלע נוצר חור מחמת טפטוף המים. אמר עקיבא אם המים מצליחים לחורר חור בסלע הקשה, ודאי שדברי התורה יצליחו לחדור ללבי הרך.
אולם עדיין חוסמת את דרכו אי הנעימות, כיצד אשב בגילי המופלג בין ילדי החמד אצל המלמד כדי ללמוד לקרוא, הרי כל אנשי העיר ימלא שחוק פיהם. רעייתו רחל חשבה על רעיון כדי לסייע לבעלה, היא איתרה ורכשה בשארית כספה חמור צנום בעל גב עקום ומקוער באמצעו, לקחה עפר ומילאה את הקיעור ושתלה צמחים ופרחים בעפר, נטלה את החמור והובילה אותו אל השוק. כל באי השוק התגלגלו משחוק למראה החמור שנראה היה כאילו צומחים פרחים מגבו. למחרת שוב הובא החמור אל השוק שהפעם המה מתושבים רבים שחפצו לחזות בפלא ולצחוק. לאחר ימים ספורים התרגלו כולם למראה החמור והצחוק פסק. אמרה רחל לעקיבא, יתכן ובתחילת דרכך בלימוד התורה יצחקו האנשים, אולם במהרה יתרגלו כולם הצחוק יחדל ואתה תעלה ותתעלה בתורה.
עקיבא נפרד מאשתו שמכרה את שערה כדי להשיג עוד מעט פרוטות למחייתם, והבטיח לה שברגע שתינתן האפשרות בידו הוא יקנה לה תכשיט יקר ביותר הנקרא ירושלים של זהב. עקיבא מתחיל ללמוד עם הילדים הקטנים ומאמץ את כל כוחו וזמנו אך ורק כדי ללמוד עוד ועוד, ועד מהרה הוא מזנק ועולה בלימודו, עד כדי שלאחר שתים עשרה שנים רצופות של היעדרות מהבית הוא כבר ראש ישיבה של שנים עשר אלף תלמידים.
כעת הזמן לשוב הביתה מהרהר רבי עקיבא, וכשניצב בפתח ביתו ראה שהדלת פתוחה מעט ומתוך הבית שמע את קולה של השכנה ששוחחה עם אשתו וניסתה לשכנעה שלאחר שעקיבא עזבה לשנים רבות, הגיע זמנה להתגרש ולהתחיל בחיים חדשים. רחל אינה מהססת לרגע ואומרת לשכנתה, לו בעלי היה שומע אותי כעת הייתי מבקשת ממנו ללמוד ברצף עוד שתים עשרה שנים ואח"כ לחזור הביתה. רבי עקיבא שומע ומתפעל מאשתו הצדקנית, הוא אפילו לא נכנס כדי לומר שלום כדי שלא לשבור את רצף השנים שיהיו כיחידה אחת בקדושה ובטהרה מקסימלית, וחוזר לישיבה לעוד שתים עשרה שנים שבסיומם הוא שב לעירו יחד עם עשרים וארבעה אלף תלמידים.
אחד האנשים שנכנס אל רבי עקיבא היה כלבא שבוע חותנו, שלא ידע שמדובר בחתנו. הוא ביקש מרבי עקיבא שיתיר לו את הנדר שנדר לפני עשרים וארבע שנים שלא יתן פרוטה לבתו וחתנו, כעת אני מתחרט ומעוניין לעזור לבתי וחתני המסכנים. שואלו רבי עקיבא, אם היית יודע שחתנך ילמד מעט תורה האם היית נודר ? ענה לו כלבא שבוע אם הייתי יודע שחתני ילמד אפי' לקרוא באותיות התורה, לא הייתי נודר. אמר לו רבי עקיבא הנדר הותר, דע לך שאני חתנך.
למירב הצער ולמגינת הלב נפטרו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא בזמן קצר ביותר, מחג הפסח ועד לי"ח אייר שבו פסקו מלמות. הסיבה למותם הייתה שלא נהגו כבוד זה בזה או כהגדרת רבי עקיבא רבם, שהייתה עינם צרה בתורה זה לזה. אין באפשרותנו לראות את פני הדברים ולהבינם, יען כי המרחק הרוחני בינינו לבינם גדול וללא השוואה, אך בפשטות הכוונה שכל תלמיד חשב רק על עלייתו ברוחניות ללא אכפתיות ואפילו בעין צרה בעליית חברו.
אנו נוהגים מנהגי אבלות מידי שנה בין פסח לי"ח אייר שבו נוהגים יום שמחה ומשתדלים בימים אלו לפעול בייתר שאת למען הגברת האהבה והאחווה בכלל ישראל, בהפקת לקחים מתלמידי רבי עקיבא וכהכנה ראויה לקבלת התורה בחג השבועות.
לאחר פטירתם בחר רבי עקיבא שבעה תלמידים חדשים כשביניהם רבי שמעון, והשקיע בהם את כל כוחו ומרצו בלימוד תורה ובחינוך למידות טובות לבל יהינו לזלזל אף בדבר שלכאורה קטן הוא, כדיבוק ואהבת חברים כתנאי להצלחה בלימוד. הימים היו ימים קשים, הרומאים ששלטו בארץ גזרו גזרות קשות על היהודים כשביניהם לא ללמוד תורה, וכשנתפס רבי עקיבא מלמד תורה ונחבש בבית האסורים, לא ויתר רבי שמעון והגיע לבית האסורים כשבקשתו להמשיך ללמוד תורה. לאחר פטירתו של רבי עקיבא ע"י הרומאים שסרקו את בשרו במסרקות ברזל, המשיך רבי שמעון במרץ לשקוד על לימודו.
לאחר זמן בעקבות שיחה בה הביע את דעתו בקשר להתנהגות הרומאים, ביקשו הללו לתפסו ולהרגו, לאחר ששותף בשיחה בשם יהודה בן גרים הלשין בפני השלטונות. רבי שמעון התחבא במערה יחד עם בנו אלעזר ובמשך 13 שנה ישבו ולמדו, כשהם ניזונים ממעיין ומעץ חרובים. לאחר 13 שנה מת הקיסר ובטלה הגזירה. רבי שמעון יוצא ומקים בתי מדרש ללימוד תורה, מסייע לכלל הציבור, מתפלל ומבקש עבור כל אחד ואחד מן הבאים לתנות את צרותיהם, ניסים גדולים נקשרו בשמו על חולים שנרפאו עקרות שנפקדו וכו'.
ביומו האחרון של רבי שמעון הורה לתלמידיו הנהגות שונות כיצד להתנהג לאחר פטירתו. כשנודע הדבר בעיר הגיעו כולם לביתו, רבי שמעון נשא עיניו למעלה ואש קודש הקיפה את הבית, ומחמת החום הרב יצאו כולם החוצה. ביקש רבי שמעון מבנו להכניס את התלמידים, וכך ישבו לפניו בנו רבי אלעזר ר' אבא ר' יהודה ר' יוסי ור' חייא, רבי שמעון התעטף בטלית והודיעם שכל ימיו השתוקק להגיע ליום זה בו ילמדם סודות נסתרים בקבלה ופנימיות התורה. ר' אבא רשם את כל הדברים כשפניו של רבי שמעון מוקפות באור עז, עד שאי אפשר היה להתבונן בפניו. רבי שמעון סיים בפסוק "כי שם צווה ה' את הברכה" רבי אבא המשיך לכתוב את ההמשך "חיים עד העולם", ואז שמעו התלמידים בת קול האומרת "אורך ימים ושנות חיים", והבחינו שרבי שמעון נפטר.
לאחר פטירתו החל ריב בין אנשי מירון לאנשי ציפורי היכן ייקבר הצדיק, וכאשר הוציאו את מיטתו מן הבית, היא דאתה באוויר לכיוון מירון הישר אל אחת המערות.
מפני השמחה הגדולה ששררה בזמן פטירתו, כיון שלא ניתפס ומת ע"י הרומאים אלא נפטר בשיבה טובה, זכה להעביר את התורה לתלמידיו ולהעמיד בן צדיק וקדוש רבי אלעזר, וזיכה את הדורות הבאים בסתרי תורה יקרים ומופלאים, נוהגים לשמוח ולעלוז ביום פטירתו ולהדליק מדורות גדולות לעילוי נשמתו ולזכר האש הגדולה שהקיפה את הבית בזמן פטירתו.
ביום ההילולא ניתן להבחין באנשים העומדים בתוך המבנה מתפללים ומבקשים בדמעות ובתחנונים כיום הכיפורים, ובחוץ ברחבה שמחה וששון וריקודים כשמחת תורה.
"תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו, הוא ימליץ טוב בעדנו, אדוננו בר יוחאי".