מגילת רות מתארת את מסעה של רות הנסיכה, בתו של עגלון מלך מואב שרוצה לדבוק בעם ישראל. במסירות נפש היא נוטשת את כל עברה העשיר ומעמדה המפואר, ומגיעה עם חמותה נעמי לארץ ישראל. 

 

בארץ ישראל לאחר מסע ייסורים ארוך שכלל: רעב, עוני, ודחייה חברתית, היא נישאת לבועז - אחד ממנהיגי ישראל באותה תקופה, ובסופו של דבר יוצא ממנה דוד- מלך ישראל, שמצאצאיו עתיד לקום מלך המשיח. הרבה לקחים ניתן להפיק ממגילת רות- מסירות נפש למען אידיאל שאתה מאמין בו, אמונה איך שכל מעגלי החיים מתנהלים על פי סדר אלוקי, אבל מעל הכל מלמדים אותנו חז"ל שמטרתה העיקרית של מגילת רות היא ללמד אותנו על מידת החסד, כמה חסדים גדולים עשתה רות במגילה, ביניהם שליוותה את חמותה הגלמודה, ועוד.

 

מאז שהייתי בבית הספר אני זוכרת את המורה נואמת בעקבות מגילת רות על מצוות שבין אדם לחברו- מצוות התורה ששייכות לאגף של בין אדם לאדם- חסד, צדקה, ויתור, סעד וסיוע.

 

בסוף הגיעה המורה לשלב הדוגמאות: היא תיארה את הזקנה עם הסלים הכבדים שקשה לה ללכת ברחוב, הזכירה את החברה החולה שנשארה בבית וצריך להתקשר אליה, דיברה על לקום לזקן באוטובוס, קיבלנו שכפולים עם ציורים של הדוגמאות הנ"ל צבענו את הבגד של הילדה החולה עם הלורד הזרחן בירוק, את האוטובוס באדום, והשתדלנו מאז לחייך לכל זקנה ברחוב.

 

כשגדלנו ובית הספר הוחלף לתיכון, התגייסנו לארגון הסיוע של התיכון. אין ספק שעשינו הרבה, שמרנו על ילדים חריגים, עשינו משמרות בבתי חולים, חלק מאיתנו היו מעורבות בארגון הצדקה של התיכון שמטרתו הייתה לאסוף כסף כדי לתמוך בבנות מהתיכון שהגיעו מרקע כלכלי נמוך, עזרנו הרבה ואפילו הרגשנו טוב עם עצמינו.

 

לאחרונה חשבתי לעצמי שהגיע הזמן לגדול...

 

מאז שאנחנו בגן 'חסד' נצרב אצלנו בתודעה כמשהו ששייך לעולם הקשישים, החולים, היולדות, או לעולם המעשים ה'גדולים'- פעילות בארגונים שונים, תרומות, בתי חולים...

 

מתי השתנתה אצלי ההסתכלות? כשדברתי פעם עם חברה קרובה מאד, ואיכשהו התגלגלה השיחה לאיזו תקופה לא קלה שהייתה לה בחיים, רצף של סיבות שגרמו לה לעבור תקופה קשה מאד. היו רק שתי בעיות: היא לא הייתה חולה במחלה מסוכנת, אף אחד לא נפטר אצלם בבית, ובעיה נוספת שהיא הייתה בת מאד פופולארית ושמחה, ואף אחד לא תיאר לעצמו מה קורה אצלה בתוך הלב, על איזה צוקים תלולים היא אמורה לטפס- לבד.

 

היא ניסתה קצת לשתף, קצת לרמוז באיזה מצב היא נמצאת אבל אף אחד לא הקשיב.

 

היא הייתה שקועה בבעיה שלה לבד- איש לא שם לב.

 

אחרי ששמעתי את המונולוג הקשה שלה, הבנתי שההסתכלות שלי מהגן ומבית הספר מוטעית ביסודה.

 

וודאי שחסד עם הקשישים, החולים, והיולדות הוא חסד טהור, וחשוב, ומחויב, אבל יש חסדים שקטים יותר, כאלו שצועקים לנו- אס.או אס. כמה פעמים ביום ואנחנו לא שמים לב.

 

הגיע הזמן לעשות חסד גם עם מי שאין לו אישור מחלה רשמי מהרופא. מי למשל?

 

עם השכנה המעצבנת שלי ש-אין-לי-כח להקשיב לסיפורים שלה בפעם המאה אלף, ואילו בשבילה זה חמצן לנשימה כמעט. 

 

עם המורה מהתיכון שעכשיו בפנסיה, להתקשר אליה ולומר: "שלום המורה, מדברת X יש לי בעל מקסים, אני עובדת ב.. ועד היום אני נזכרת לפעמים מה שהמורה אמרה לנו על ...."

 

עם החברה שלי המליונרית שיש לה מסתבר כל כך הרבה כסף, ואולי דווקא בגלל אין לה מישהו שיקשיב לה- בגובה העיניים.

 

עם הטכנאי שהגיע לתקן את המזגן, אפשר לשאול אותו עוד שאלות מחוץ ל-"כמה זה יעלה, ואם יש אחריות".

 

אין ספק, אנחנו דור שמתמחה בנתינה. ארגוני סיוע לנשים חד הוריות/ עמותות שונות שדואגות לחיילים בפועל ולחיילים משוחררים/ חלוקת מצרכי מזון לאלו שאין להם-  'אגודה למען החייל' 'לתת', 'נט"ל', (וסליחה מעוד מאות ארגונים אחרים..) שמות קטנים ומעשים גדולים. אבל מי אמר שנתינה חייבת להיות רק בבית חולים?! כמה אנחנו זקוקים לפעמים למישהו שפשוט- יקשיב- באמת?, אנשים משלמים ממיטב כספם לפסיכולוגים, ליועצים כדי שמישהו ישמע אותם, ויתעניין בכנות. 

 

במטרופולינים הגדולים בהם אנחנו חיים, אנחנו מכירים אינספור דמויות, אומרים 'שלום' ברחוב לחצי עולם, כמה אנחנו מכירים באמת?, לכמה אנחנו מישירים מבט בעיניים מעבר לשלום - ולהתראות?..., כמה אנשים זקוקים שנשים לב אליהם ושוב- אף- על- פי שהם לא על סף רעב/חולי/זקנה... אבל כן על סף בדידות פנימית עמוקה? למישהו אכפת באמת מה מצב הזוגיות אצלם, הבעיות והדילמות האחרונות בחינוך הילדים, מה מצב כאבי הגב המסתוריים, והלחץ דם?

 

חסד- כמו שאני מבינה אותו היום מורכב משני רכיבים קריטיים: שימת לב, ומחשבה. שימת לב לכל מי שבסביבתנו, גם כלפי המוצלחים, העשירים והיפים.

ומחשבה- גברת הסופר- דופר זאת שתמיד לבושה מליון דולר מהרחוב הסמוך, נראית לי קצת עצובה בזמן האחרון, אולי כדאי לומר לה מילה טובה?

לפתח חושים של רגישות ושימת לב ללא הבדל רמה אינטלקטואילת/ כספית/ חברתית-

להתחיל לגמול חסד גם עם מי שבאופן רשמי לא זכאי לחסד.

 

ולסיום- סיפור חמוד שסיפרה לי חברה בתום לב, ובלי לעשות עסק מעצמה, סיפור על טוהר פנימי, ורצון.

 

הייא עמדה בתחנת אוטובוס, עם עוד כמה אנשים, פתאום נשמעה יללה זעירה מאחורי המושבים, עמד שם גור קטן וביקש כנראה- אוכל.

 

סיפרה לי החברה שכולם הפנו את מבטיהם לעבר הגור, מישהו אפילו חיטט בתיקו, כנראה חיפש משהו ראוי למאכל- חתול, ומשלא העלה בחכתו דבר עבר הלאה. 

 

כולם חזרו להתעסק בענייניהם.

לחברה שלי, היללות ממש נגעו ללב.

 

הוא עמד שם, היא מספרת, קטן וחלשלוש, ומרוב רעב אפילו לא פחד להתקרב לכל היושבים על שתיים, וליילל.

 

חברה שלי חככה בדעתה, היא עמדה בתחנה מחכה עם הפעוט שלה לאוטובוס, הזמן שלה היה יקר, אבל היא החליטה לעשות מעשה. עזבה את התחנה ופנתה לעבר הרחוב הסמוך שהיה גדוש בחנויות.

 

כשהגיע לשם התברר לה שיש רק חנויות לממכר מזון מהיר, ולא היה נראה לה ששאוורמה זה מה שחסר לגור הנ"ל, היו עוד שתי צרכניות גדולות, והיא החליטה שעל אף הרחמים, אין זו כנראה החובה שלה, לעמוד רבע שעה בתור.

 

היא חזרה לתחנה בצער, הגור עדיין יילל.

היא הפכה את התיק שלה פעם נוספת, ואז נתקלה באבקה להכנת תמ"ל (תרכובת מזון לתינוקות), בצד התיק היה בקבוק עם מים רתוחים מוכן להכנה.

 

על אף שהיא לא הייתה בטוחה שהגור בן למעלה מששה חודשים (שכבת הגיל אליה יועדה התמ"ל), רוקנה את האבקה לבקבוק, ניערה, ושפכה על הארץ, תוך רגע הרצפה הייתה נקייה בחזרה, והגור שבע.

 

שימת לב, מחשבה ורצון. 

 

שנזכה תמיד להיות מהנותנים.

 

חג שמח.