"הנני מוחל במחילה גמורה לכל מי שחטא כנגדי"
בתפילה זו שאנו אומרים בפתח היום הקדוש אנו מתכוונים בפשטות למחול לרעינו כדי שהקב"ה יתן בליבם למחול גם לנו, שהרי מצוות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו.
המגיד מראצקי מצא למחילה זו טעם נוסף, והבהיר אותה במשל.
אדם עלה לבית חבירו ולא השגיח לנקות את מנעליו כראוי. הוא לכלך את ריצפתו המבהיקה של החבר ובעל הבית נזף בו בחומרא ולא נחה דעת עד שאחזו בכתיפו והוציאו החוצה מביתו.
עמד שם שכן נוסף ותמה: על מה הכעס, על מה הקצף הלא אפשר לנקות את הלכלוך? אך בעל הבית בשלו: אין זה ענינך, יש ללמד חוצפנים אלו לקח, יש להתייחס לכך בכל חומר הדין.
עמד השכן משך בכתפיו ונכנס לביתו.
למחרת הגיע בעל הבית אל אותו שכן לשאול דבר מה, ובטעות הפיל על הריצפה את העציץ היקר העשוי מחרס שעמד בכניסה לבית. החוויר האיש וביקש את סליחת השכן.
ענה השכן: מדוע אסלח, מדוע אוותר? הלא רק אתמול ייסרת את האיש שלכלך לך את הבית למרות שלא עשה לך נזק ממשי, ומדוע לא אתבע אותך כאשר אתה הסבת לי נזק גמור?
והנמשל, אנו באים ביום הקדוש לבקש מחילה וסליחה על כל הפשעים שבהם השחתנו את נשמתינו שהיא חלק אלו-ה ממעל. כעת כאשר אנו מבקשים סליחה עלול הקב"ה להגיד לנו: כיצד אתם מבקשים סליחה על דבר כה חמור כאשר על דברים קטנוניים ודמיוניים לא הסכמתם לסלוח לחבריכם?! זו הסיבה שבכניסה ליום הקדוש אנו מוחלים לחבירינו על כל מה שעשו לנו.
[על פי שערי ארמון].