גביר העיירה חיפש לבתו היחידה חתן ראוי. ואמנם לאחר חקירות ובירורים נמצא כי בנו של עני העיירה מתאים והולם את בתו המצויינת. העשיר הבטיח כי בשמחה יטול על עצמו את כל הוצאות החתונה, הנדוניה, הדיור, והריהוט, אך עם זאת תנאי אחד בפיו: השתתפות זעירה מחוייב גם המחותן העני לתת.
המחותן העני הסכים מיד. מי פתי ולא יסכים לשדך את בנו עם בתו המעולה של עשיר העיירה תמורת סכום זעיר.
אלא שככל שנקפו הימים התברר כי גם סכום זעיר זה אינו בידו, הוא התחיל לחזר על הפתחים, ועל דלתותיהם של נדיבי עם. הזמן עובר, פרוטה לפרוטה מצטרפת, ועם זאת הסכום הכולל עדיין רחוק מהסכום המלא אותו הבטיח.
נעצב העני על לבו ונעכרה עליו רוחו, מה יעשה? מועד החתונה קרב, והבטחתו שבה ריקם!
עד שעלה בליבו רעיון...
בא המחותן העני אל מחותנו העשיר. המחותן העשיר רואה את אבי חתנו בשער ביתו והוא קורא בשמחה: "כנראה מחותני, עלה בידך למלא את הבטחתך, נוכל איפא לגשת לחופה"...
אלא שהעני משיב בעצב: "לא, לצערי עדיין לא השגתי את הסכום, אך שמע נא מחותני, אני פונה אליך לעזרה, לא כמחותן, אלא כבעל צדקה, כגביר, ובעל חסד.
אנא ממך.
אמנם בתור מחותן עלי להביא אליך את הסכום עליו התחייבתי, ובו תלויה החופה, אלא שכעת אני ניגש אליך לא כצד מחוייב אלא כעני המבקש צדקה מבעל חסד.
וכך בדיוק מתנהג עמנו הבורא.
חטאנו, הכרנו בחטא, ובאנו לעשות תשובה.
ומה מבקש מאתנו הבורא?
רק תשובה. אלא שיש כאלו הרוצים לשוב בתשובה שלמה, מכל ליבם, רק שאין הם מצליחים להשיג אותה. והזמן אוזל, ושעת ה'שין' מתקרבת.
אז הקב"ה בעצמו ברוב טובו משתתף עמנו בתשובה עצמה ומסייע לנו בה. התשובה אמנם מיועדת אליו, והחוטא מחוייב לו, אך הוא בחסדו מתקרב, עוזר, מסייע ומשיב את האדם אליו, עד כסא הכבוד.
ועל כך אמר רבנו יונה ב'שערי תשובה':
"ויעזור לשבים כאשר אין יד טבעם משגת".
מעובד על פי ברכת מרדכי, דברים, פרשת ניצבים